א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

דברים פרק ד

א ועתה ישראל, שמע אל-החקים ואל-המשפטים, אשר אנכי מלמד אתכם, לעשות–למען תחיו, ובאתם וירשתם את-הארץ, אשר יהוה אלהי אבתיכם, נתן לכם.  ב לא תספו, על-הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, ולא תגרעו, ממנו–לשמר, את-מצות יהוה אלהיכם, אשר אנכי, מצוה אתכם.  ג עיניכם, הראות, את אשר-עשה יהוה, בבעל פעור:  כי כל-האיש, אשר הלך אחרי בעל-פעור–השמידו יהוה אלהיך, מקרבך.  ד ואתם, הדבקים, ביהוה, אלהיכם–חיים כלכם, היום.  ה ראה למדתי אתכם, חקים ומשפטים, כאשר צוני, יהוה אלהי:  לעשות כן–בקרב הארץ, אשר אתם באים שמה לרשתה.  ו ושמרתם, ועשיתם–כי הוא חכמתכם ובינתכם, לעיני העמים:  אשר ישמעון, את כל-החקים האלה, ואמרו רק עם-חכם ונבון, הגוי הגדול הזה.  ז כי מי-גוי גדול, אשר-לו אלהים קרבים אליו, כיהוה אלהינו, בכל-קראנו אליו.  ח ומי גוי גדול, אשר-לו חקים ומשפטים צדיקם, ככל התורה הזאת, אשר אנכי נתן לפניכם היום.  ט רק השמר לך ושמר נפשך מאד, פן-תשכח את-הדברים אשר-ראו עיניך ופן-יסורו מלבבך, כל, ימי חייך; והודעתם לבניך, ולבני בניך.  י יום, אשר עמדת לפני יהוה אלהיך בחרב, באמר יהוה אלי הקהל-לי את-העם, ואשמעם את-דברי:  אשר ילמדון ליראה אתי, כל-הימים אשר הם חיים על-האדמה, ואת-בניהם, ילמדון.  יאותקרבון ותעמדון, תחת ההר; וההר בער באש, עד-לב השמים–חשך, ענן וערפל.  יב וידבר יהוה אליכם, מתוך האש:  קול דברים אתם שמעים, ותמונה אינכם ראים זולתי קול.  יג ויגד לכם את-בריתו, אשר צוה אתכם לעשות–עשרת, הדברים; ויכתבם, על-שני לחות אבנים. יד ואתי צוה יהוה, בעת ההוא, ללמד אתכם, חקים ומשפטים:  לעשתכם אתם–בארץ, אשר אתם עברים שמה לרשתה.  טו ונשמרתם מאד, לנפשתיכם:  כי לא ראיתם, כל-תמונה, ביום דבר יהוה אליכם בחרב, מתוך האש.  טז פן-תשחתון–ועשיתם לכם פסל, תמונת כל-סמל:  תבנית זכר, או נקבה.  יז תבנית, כל-בהמה אשר בארץ; תבנית כל-צפור כנף, אשר תעוף בשמים.  יח תבנית, כל-רמש באדמה; תבנית כל-דגה אשר-במים, מתחת לארץ.  יט ופן-תשא עיניך השמימה, וראית את-השמש ואת-הירח ואת-הכוכבים כל צבא השמים, ונדחת והשתחוית להם, ועבדתם–אשר חלק יהוה אלהיך, אתם, לכל העמים, תחת כל-השמים.  כ ואתכם לקח יהוה, ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה, כיום הזה.  כא ויהוה התאנף-בי, על-דבריכם; וישבע, לבלתי עברי את-הירדן, ולבלתי-בא אל-הארץ הטובה, אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה.  כב כי אנכי מת בארץ הזאת, אינני עבר את-הירדן; ואתם, עברים, וירשתם, את-הארץ הטובה הזאת.  כג השמרו לכם, פן-תשכחו את-ברית יהוה אלהיכם, אשר כרת, עמכם; ועשיתם לכם פסל תמונת כל, אשר צוך יהוה אלהיך.  כד כי יהוה אלהיך, אש אכלה הוא:  אל, קנא.  {פ}

כה כי-תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ; והשחתם, ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני יהוה-אלהיך, להכעיסו.  כו העידתי בכם היום את-השמים ואת-הארץ, כי-אבד תאבדון מהר, מעל הארץ, אשר אתם עברים את-הירדן שמה לרשתה:  לא-תאריכן ימים עליה, כי השמד תשמדון.  כז והפיץ יהוה אתכם, בעמים; ונשארתם, מתי מספר, בגוים, אשר ינהג יהוה אתכם שמה.  כח ועבדתם-שם אלהים, מעשה ידי אדם:  עץ ואבן–אשר לא-יראון ולא ישמעון, ולא יאכלון ולא יריחן.  כט ובקשתם משם את-יהוה אלהיך, ומצאת:  כי תדרשנו, בכל-לבבך ובכל-נפשך.  ל בצר לך–ומצאוך, כל הדברים האלה; באחרית, הימים, ושבת עד-יהוה אלהיך, ושמעת בקלו.  לא כי אל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך; ולא ישכח את-ברית אבתיך, אשר נשבע להם.  לב כי שאל-נא לימים ראשנים אשר-היו לפניך, למן-היום אשר ברא אלהים אדם על-הארץ, ולמקצה השמים, ועד-קצה השמים:  הנהיה, כדבר הגדול הזה, או, הנשמע כמהו.  לג השמע עם קול אלהים מדבר מתוך-האש, כאשר-שמעת אתה–ויחי.  לד או הנסה אלהים, לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמוראים גדלים:  ככל אשר-עשה לכם יהוה אלהיכם, במצרים–לעיניך.  לה אתה הראת לדעת, כי יהוה הוא האלהים:  אין עוד, מלבדו.  לו מן-השמים השמיעך את-קלו, ליסרך; ועל-הארץ, הראך את-אשו הגדולה, ודבריו שמעת, מתוך האש.  לזותחת, כי אהב את-אבתיך, ויבחר בזרעו, אחריו; ויוצאך בפניו בכחו הגדל, ממצרים.  לח להוריש, גוים גדלים ועצמים ממך–מפניך; להביאך, לתת-לך את-ארצם נחלה–כיום הזה.  לט וידעת היום, והשבת אל-לבבך, כי יהוה הוא האלהים, בשמים ממעל ועל-הארץ מתחת:  אין, עוד.  מ ושמרת את-חקיו ואת-מצותיו, אשר אנכי מצוך היום, אשר ייטב לך, ולבניך אחריך–ולמען תאריך ימים על-האדמה, אשר יהוה אלהיך נתן לך כל-הימים.  {פ}

מא אז יבדיל משה שלש ערים, בעבר הירדן, מזרחה, שמש.  מב לנס שמה רוצח, אשר ירצח את-רעהו בבלי-דעת, והוא לא-שנא לו, מתמל שלשם; ונס, אל-אחת מן-הערים האל–וחי.  מג את-בצר במדבר בארץ המישר, לראובני; ואת-ראמת בגלעד לגדי, ואת-גולן בבשן למנשי.  מדוזאת, התורה, אשר-שם משה, לפני בני ישראל.  מה אלה, העדת, והחקים, והמשפטים–אשר דבר משה אל-בני ישראל, בצאתם ממצרים.  מובעבר הירדן בגיא, מול בית פעור, בארץ סיחן מלך האמרי, אשר יושב בחשבון–אשר הכה משה ובני ישראל, בצאתם ממצרים.  מז ויירשו את-ארצו ואת-ארץ עוג מלך-הבשן, שני מלכי האמרי, אשר, בעבר הירדן–מזרח, שמש.  מח מערער אשר על-שפת-נחל ארנן, ועד-הר שיאן–הוא חרמון.  מט וכל-הערבה עבר הירדן, מזרחה, ועד, ים הערבה–תחת, אשדת הפסגה.  {פ}

דברים פרק ל

א והיה כי-יבאו עליך כל-הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי, לפניך; והשבת, אל-לבבך, בכל-הגוים, אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה.  ב ושבת עד-יהוה אלהיך, ושמעת בקלו, ככל אשר-אנכי מצוך, היום:  אתה ובניך, בכל-לבבך ובכל-נפשך.  ג ושב יהוה אלהיך את-שבותך, ורחמך; ושב, וקבצך מכל-העמים, אשר הפיצך יהוה אלהיך, שמה.  ד אם-יהיה נדחך, בקצה השמים–משם, יקבצך יהוה אלהיך, ומשם, יקחך.  ה והביאך יהוה אלהיך, אל-הארץ אשר-ירשו אבתיך–וירשתה; והיטבך והרבך, מאבתיך.  ו ומל יהוה אלהיך את-לבבך, ואת-לבב זרעך:  לאהבה את-יהוה אלהיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך–למען חייך.  ז ונתן יהוה אלהיך, את כל-האלות האלה, על-איביך ועל-שנאיך, אשר רדפוך.  ח ואתה תשוב, ושמעת בקול יהוה; ועשית, את-כל-מצותיו, אשר אנכי מצוך, היום.  ט והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך–לטבה:  כי ישוב יהוה, לשוש עליך לטוב, כאשר-שש, על-אבתיך.  י כי תשמע, בקול יהוה אלהיך, לשמר מצותיו וחקתיו, הכתובה בספר התורה הזה:  כי תשוב אל-יהוה אלהיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך.  {ס}

יא כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום–לא-נפלאת הוא ממך, ולא רחקה הוא.  יב לא בשמים, הוא:  לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה.  יג ולא-מעבר לים, הוא:  לאמר, מי יעבר-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה.  יד כי-קרוב אליך הדבר, מאד:  בפיך ובלבבך, לעשתו.  {ס}

טו ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המות, ואת-הרע.  טז אשר אנכי מצוך, היום, לאהבה את-יהוה אלהיך ללכת בדרכיו, ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו; וחיית ורבית–וברכך יהוה אלהיך, בארץ אשר-אתה בא-שמה לרשתה.  יז ואם-יפנה לבבך, ולא תשמע; ונדחת, והשתחוית לאלהים אחרים–ועבדתם.  יח הגדתי לכם היום, כי אבד תאבדון:  לא-תאריכן ימים, על-האדמה, אשר אתה עבר את-הירדן, לבוא שמה לרשתה.  יט העדתי בכם היום, את-השמים ואת-הארץ–החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים–למען תחיה, אתה וזרעך.  כ לאהבה את-יהוה אלהיך, לשמע בקלו ולדבקה-בו:  כי הוא חייך, וארך ימיך–לשבת על-האדמה אשר נשבע יהוה לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם.  {פ}

דברים פרק לא

א וילך, משה; וידבר את-הדברים האלה, אל-כל-ישראל.  ב ויאמר אלהם, בן-מאה ועשרים שנה אנכי היום–לא-אוכל עוד, לצאת ולבוא; ויהוה אמר אלי, לא תעבר את-הירדן הזה.  ג יהוה אלהיך הוא עבר לפניך, הוא-ישמיד את-הגוים האלה מלפניך–וירשתם; יהושע, הוא עבר לפניך, כאשר, דבר יהוה.  ד ועשה יהוה, להם, כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי, ולארצם–אשר השמיד, אתם.  ה ונתנם יהוה, לפניכם; ועשיתם להם–ככל-המצוה, אשר צויתי אתכם.  ו חזקו ואמצו, אל-תיראו ואל-תערצו מפניהם:  כי יהוה אלהיך, הוא ההלך עמך–לא ירפך, ולא יעזבך.  {ס}

ז ויקרא משה ליהושע, ויאמר אליו לעיני כל-ישראל חזק ואמץ–כי אתה תבוא את-העם הזה, אל-הארץ אשר נשבע יהוה לאבתם לתת להם; ואתה, תנחילנה אותם.  ח ויהוה הוא ההלך לפניך, הוא יהיה עמך–לא ירפך, ולא יעזבך; לא תירא, ולא תחת.  ט ויכתב משה, את-התורה הזאת, ויתנה אל-הכהנים בני לוי, הנשאים את-ארון ברית יהוה; ואל-כל-זקני, ישראל.  י ויצו משה, אותם לאמר:  מקץ שבע שנים, במעד שנת השמטה–בחג הסכות.  יא בבוא כל-ישראל, לראות את-פני יהוה אלהיך, במקום, אשר יבחר:  תקרא את-התורה הזאת, נגד כל-ישראל–באזניהם.  יב הקהל את-העם, האנשים והנשים והטף, וגרך, אשר בשעריך–למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את-יהוה אלהיכם, ושמרו לעשות, את-כל-דברי התורה הזאת.  יג ובניהם אשר לא-ידעו, ישמעו ולמדו–ליראה, את-יהוה אלהיכם:  כל-הימים, אשר אתם חיים על-האדמה, אשר אתם עברים את-הירדן שמה, לרשתה.  {פ}

יד ויאמר יהוה אל-משה, הן קרבו ימיך למות–קרא את-יהושע והתיצבו באהל מועד, ואצונו; וילך משה ויהושע, ויתיצבו באהל מועד.  טו וירא יהוה באהל, בעמוד ענן; ויעמד עמוד הענן, על-פתח האהל.  טז ויאמר יהוה אל-משה, הנך שכב עם-אבתיך; וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר-הארץ, אשר הוא בא-שמה בקרבו, ועזבני, והפר את-בריתי אשר כרתי אתו.  יז וחרה אפי בו ביום-ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות, וצרות; ואמר, ביום ההוא, הלא על כי-אין אלהי בקרבי, מצאוני הרעות האלה.  יח ואנכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא, על כל-הרעה, אשר עשה:  כי פנה, אל-אלהים אחרים.  יט ועתה, כתבו לכם את-השירה הזאת, ולמדה את-בני-ישראל, שימה בפיהם:  למען תהיה-לי השירה הזאת, לעד–בבני ישראל.  כ כי-אביאנו אל-האדמה אשר-נשבעתי לאבתיו, זבת חלב ודבש, ואכל ושבע, ודשן; ופנה אל-אלהים אחרים, ועבדום, ונאצוני, והפר את-בריתי.  כא והיה כי-תמצאן אתו רעות רבות, וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו:  כי ידעתי את-יצרו, אשר הוא עשה היום, בטרם אביאנו, אל-הארץ אשר נשבעתי.  כב ויכתב משה את-השירה הזאת, ביום ההוא; וילמדה, את-בני ישראל.  כג ויצו את-יהושע בן-נון, ויאמר חזק ואמץ–כי אתה תביא את-בני ישראל, אל-הארץ אשר-נשבעתי להם; ואנכי, אהיה עמך.  כד ויהי ככלות משה, לכתב את-דברי התורה-הזאת–על-ספר:  עד, תמם.  כה ויצו משה את-הלוים, נשאי ארון ברית-יהוה לאמר.  כו לקח, את ספר התורה הזה, ושמתם אתו, מצד ארון ברית-יהוה אלהיכם; והיה-שם בך, לעד.  כז כי אנכי ידעתי את-מריך, ואת-ערפך הקשה; הן בעודני חי עמכם היום, ממרים היתם עם-יהוה, ואף, כי-אחרי מותי.  כח הקהילו אלי את-כל-זקני שבטיכם, ושטריכם; ואדברה באזניהם, את הדברים האלה, ואעידה בם, את-השמים ואת-הארץ.  כט כי ידעתי, אחרי מותי כי-השחת תשחתון, וסרתם מן-הדרך, אשר צויתי אתכם; וקראת אתכם הרעה, באחרית הימים–כי-תעשו את-הרע בעיני יהוה, להכעיסו במעשה ידיכם.  ל וידבר משה, באזני כל-קהל ישראל, את-דברי השירה, הזאת–עד, תמם.  {ש}

תהילים פרק מט

א  למנצח לבני-קרח מזמור.
ב  שמעו-זאת, כל-העמים;    האזינו, כל-ישבי חלד.
ג  גם-בני אדם, גם-בני-איש–    יחד, עשיר ואביון.
ד  פי, ידבר חכמות;    והגות לבי תבונות.
ה  אטה למשל אזני;    אפתח בכנור, חידתי.
ו  למה אירא, בימי רע–    עון עקבי יסובני.
ז  הבטחים על-חילם;    וברב עשרם יתהללו.
ח  אח–לא פדה יפדה איש;    לא-יתן לאלהים כפרו.
ט  ויקר, פדיון נפשם;    וחדל לעולם.
י  ויחי-עוד לנצח;    לא יראה השחת.
יא  כי יראה, חכמים ימותו–    יחד כסיל ובער יאבדו; ועזבו לאחרים    חילם.
יב  קרבם בתימו, לעולם–    משכנתם, לדור ודר; קראו בשמותם,    עלי אדמות.
יג  ואדם ביקר, בל-ילין;    נמשל כבהמות נדמו.
יד  זה דרכם, כסל למו;    ואחריהם, בפיהם ירצו סלה.
טו  כצאן, לשאול שתו–    מות ירעם: וירדו בם ישרים, לבקר–וצירם (וצורם), לבלות שאול;    מזבל לו.
טז  אך-אלהים–יפדה נפשי, מיד-שאול:    כי יקחני סלה.
יז  אל-תירא, כי-יעשר איש:    כי-ירבה, כבוד ביתו.
יח  כי לא במותו, יקח הכל;    לא-ירד אחריו כבודו.
יט  כי-נפשו, בחייו יברך;    ויודך, כי-תיטיב לך.
כ  תבוא, עד-דור אבותיו;    עד-נצח, לא יראו-אור.
כא  אדם ביקר, ולא יבין;    נמשל כבהמות נדמו.

תהילים פרק נ

א  מזמור, לאסף: אל, אלהים יהוה–    דבר ויקרא-ארץ; ממזרח-שמש,    עד-מבאו.
ב  מציון מכלל-יפי–    אלהים הופיע.
ג  יבא אלהינו,    ואל-יחרש: אש-לפניו תאכל;    וסביביו, נשערה מאד.
ד  יקרא אל-השמים מעל;    ואל-הארץ, לדין עמו.
ה  אספו-לי חסידי–    כרתי בריתי עלי-זבח.
ו  ויגידו שמים צדקו:    כי-אלהים, שפט הוא סלה.
ז  שמעה עמי, ואדברה–    ישראל, ואעידה בך: אלהים אלהיך    אנכי.
ח  לא על-זבחיך, אוכיחך;    ועולתיך לנגדי תמיד.
ט  לא-אקח מביתך פר;    ממכלאתיך, עתודים.
י  כי-לי כל-חיתו-יער;    בהמות, בהררי-אלף.
יא  ידעתי, כל-עוף הרים;    וזיז שדי, עמדי.
יב  אם-ארעב, לא-אמר לך:    כי-לי תבל, ומלאה.
יג  האוכל, בשר אבירים;    ודם עתודים אשתה.
יד  זבח לאלהים תודה;    ושלם לעליון נדריך.
טו  וקראני, ביום צרה;    אחלצך, ותכבדני.
טז  ולרשע, אמר אלהים, מה-לך, לספר חקי;    ותשא בריתי עלי-פיך.
יז  ואתה, שנאת מוסר;    ותשלך דברי אחריך.
יח  אם-ראית גנב, ותרץ עמו;    ועם מנאפים חלקך.
יט  פיך, שלחת ברעה;    ולשונך, תצמיד מרמה.
כ  תשב, באחיך תדבר;    בבן-אמך, תתן-דפי.
כא  אלה עשית, והחרשתי–    דמית, היות-אהיה כמוך; אוכיחך ואערכה    לעיניך.
כב  בינו-נא זאת, שכחי אלוה:    פן-אטרף, ואין מציל.
כג  זבח תודה, יכבדנני:    ושם דרך–אראנו, בישע אלהים.

ישעיהו פרק א

א חזון, ישעיהו בן-אמוץ, אשר חזה, על-יהודה וירושלם–בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו, מלכי יהודה.  ב שמעו שמים והאזיני ארץ, כי יהוה דבר:  בנים גדלתי ורוממתי, והם פשעו בי.  ג ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו; ישראל לא ידע, עמי לא התבונן.  ד הוי גוי חטא, עם כבד עון–זרע מרעים, בנים משחיתים; עזבו את-יהוה, נאצו את-קדוש ישראל–נזרו אחור.  ה על מה תכו עוד, תוסיפו סרה; כל-ראש לחלי, וכל-לבב דוי.  ו מכף-רגל ועד-ראש אין-בו מתם, פצע וחבורה ומכה טריה; לא-זרו ולא חבשו, ולא רככה בשמן.  ז ארצכם שממה, עריכם שרפות אש; אדמתכם, לנגדכם זרים אכלים אתה, ושממה, כמהפכת זרים.  ח ונותרה בת-ציון, כסכה בכרם; כמלונה במקשה, כעיר נצורה.  ט לולי יהוה צבאות, הותיר לנו שריד כמעט–כסדם היינו, לעמרה דמינו.  {פ}

י שמעו דבר-יהוה, קציני סדם; האזינו תורת אלהינו, עם עמרה.  יא למה-לי רב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עלות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.  יב כי תבאו, לראות פני–מי-בקש זאת מידכם, רמס חצרי.  יג לא תוסיפו, הביא מנחת-שוא–קטרת תועבה היא, לי; חדש ושבת קרא מקרא, לא-אוכל און ועצרה.  יד חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטרח; נלאיתי, נשא. טו ובפרשכם כפיכם, אעלים עיני מכם–גם כי-תרבו תפלה, אינני שמע:  ידיכם, דמים מלאו.  טז רחצו, הזכו–הסירו רע מעלליכם, מנגד עיני:  חדלו, הרע.  יז למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה.  {ס}

יח לכו-נא ונוכחה, יאמר יהוה; אם-יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם-יאדימו כתולע כצמר יהיו.  יט אם-תאבו, ושמעתם–טוב הארץ, תאכלו.  כ ואם-תמאנו, ומריתם–חרב תאכלו, כי פי יהוה דבר.  {פ}

כא איכה היתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה–ועתה מרצחים.  כב כספך, היה לסיגים; סבאך, מהול במים.  כג שריך סוררים, וחברי גנבים–כלו אהב שחד, ורדף שלמנים; יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם.  {ס}

כד לכן, נאם האדון יהוה צבאות–אביר, ישראל:  הוי אנחם מצרי, ואנקמה מאויבי.  כה ואשיבה ידי עליך, ואצרף כבר סיגיך; ואסירה, כל-בדיליך.  כו ואשיבה שפטיך כבראשנה, ויעציך כבתחלה; אחרי-כן, יקרא לך עיר הצדק–קריה, נאמנה.  כז ציון, במשפט תפדה; ושביה, בצדקה.  כח ושבר פשעים וחטאים, יחדו; ועזבי יהוה, יכלו.  כט כי יבשו, מאילים אשר חמדתם; ותחפרו–מהגנות, אשר בחרתם.  ל כי תהיו, כאלה נבלת עלה; וכגנה, אשר-מים אין לה.  לא והיה החסן לנערת, ופעלו לניצוץ; ובערו שניהם יחדו, ואין מכבה.  {פ}

ישעיהו פרק לד

א קרבו גוים לשמע, ולאמים הקשיבו; תשמע הארץ ומלאה, תבל וכל-צאצאיה.  ב כי קצף ליהוה על-כל-הגוים, וחמה על-כל-צבאם; החרימם, נתנם לטבח.  ג וחלליהם ישלכו, ופגריהם יעלה באשם; ונמסו הרים, מדמם.  ד ונמקו כל-צבא השמים, ונגלו כספר השמים; וכל-צבאם יבול–כנבל עלה מגפן, וכנבלת מתאנה.  ה כי-רותה בשמים, חרבי; הנה על-אדום תרד, ועל-עם חרמי למשפט.  ו חרב ליהוה מלאה דם, הדשנה מחלב, מדם כרים ועתודים, מחלב כליות אילים:  כי זבח ליהוה בבצרה, וטבח גדול בארץ אדום.  ז וירדו ראמים עמם, ופרים עם-אבירים; ורותה ארצם מדם, ועפרם מחלב ידשן.  ח כי יום נקם, ליהוה–שנת שלומים, לריב ציון.  ט ונהפכו נחליה לזפת, ועפרה לגפרית; והיתה ארצה, לזפת בערה.  י לילה ויומם לא תכבה, לעולם יעלה עשנה; מדור לדור, תחרב–לנצח נצחים, אין עבר בה. יא וירשוה קאת וקפוד, וינשוף וערב ישכנו-בה; ונטה עליה קו-תהו, ואבני-בהו.  יב חריה ואין-שם, מלוכה יקראו; וכל-שריה, יהיו אפס.  יג ועלתה ארמנתיה סירים, קמוש וחוח במבצריה; והיתה נוה תנים, חציר לבנות יענה.  יד ופגשו ציים את-איים, ושעיר על-רעהו יקרא; אך-שם הרגיעה לילית, ומצאה לה מנוח.  טו שמה קננה קפוז ותמלט, ובקעה ודגרה בצלה; אך-שם נקבצו דיות, אשה רעותה.  טזדרשו מעל-ספר יהוה, וקראו–אחת מהנה לא נעדרה, אשה רעותה לא פקדו:  כי-פי הוא צוה, ורוחו הוא קבצן.  יז והוא-הפיל להן גורל, וידו חלקתה להם בקו; עד-עולם, יירשוה–לדור ודור, ישכנו-בה.  {ס}

ירמיהו פרק ב

א ויהי דבר-יהוה, אלי לאמר.  ב הלך וקראת באזני ירושלם לאמר, כה אמר יהוה, זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך–לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה.  ג קדש ישראל ליהוה, ראשית תבואתה; כל-אכליו יאשמו, רעה תבא אליהם נאם-יהוה.  {פ}

ד שמעו דבר-יהוה, בית יעקב, וכל-משפחות, בית ישראל.  ה כה אמר יהוה, מה-מצאו אבותיכם בי עול–כי רחקו, מעלי; וילכו אחרי ההבל, ויהבלו.  ו ולא אמרו–איה יהוה, המעלה אתנו מארץ מצרים; המוליך אתנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות–בארץ לא-עבר בה איש, ולא-ישב אדם שם.  ז ואביא אתכם אל-ארץ הכרמל, לאכל פריה וטובה; ותבאו ותטמאו את-ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה.  ח הכהנים, לא אמרו איה יהוה, ותפשי התורה לא ידעוני, והרעים פשעו בי; והנבאים נבאו בבעל, ואחרי לא-יועלו הלכו.  ט לכן, עד אריב אתכם–נאם-יהוה; ואת-בני בניכם, אריב.  י כי עברו איי כתיים, וראו, וקדר שלחו והתבוננו, מאד; וראו, הן היתה כזאת.  יא ההימיר גוי אלהים, והמה לא אלהים; ועמי המיר כבודו, בלוא יועיל.  יב שמו שמים, על-זאת; ושערו חרבו מאד, נאם-יהוה.  יג כי-שתים רעות, עשה עמי:  אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות–בארת נשברים, אשר לא-יכלו המים.  יד העבד, ישראל–אם-יליד בית, הוא:  מדוע, היה לבז.  טו עליו ישאגו כפרים, נתנו קולם; וישיתו ארצו לשמה, עריו נצתה (נצתו) מבלי ישב.  טז גם-בני-נף, ותחפנס (ותחפנחס), ירעוך, קדקד.  יז הלוא-זאת, תעשה-לך:  עזבך את-יהוה אלהיך, בעת מולכך בדרך.  יח ועתה, מה-לך לדרך מצרים, לשתות, מי שחור; ומה-לך לדרך אשור, לשתות מי נהר.  יט תיסרך רעתך, ומשבותיך תוכחך, ודעי וראי כי-רע ומר, עזבך את-יהוה אלהיך; ולא פחדתי אליך, נאם-אדני יהוה צבאות.  כ כי מעולם שברתי עלך, נתקתי מוסרותיך, ותאמרי, לא אעבוד (אעבור):  כי על-כל-גבעה גבהה, ותחת כל-עץ רענן, את, צעה זנה.  כא ואנכי נטעתיך שורק, כלה זרע אמת; ואיך נהפכת לי, סורי הגפן נכריה.  כב כי אם-תכבסי בנתר, ותרבי-לך ברית–נכתם עונך לפני, נאם אדני יהוה.  כג איך תאמרי לא נטמאתי, אחרי הבעלים לא הלכתי–ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית:  בכרה קלה, משרכת דרכיה.  כד פרה למד מדבר, באות נפשו (נפשה) שאפה רוח–תאנתה, מי ישיבנה; כל-מבקשיה לא ייעפו, בחדשה ימצאונה.  כה מנעי רגלך מיחף, וגורנך (וגרונך) מצמאה; ותאמרי נואש–לוא, כי-אהבתי זרים ואחריהם אלך.  כו כבשת גנב כי ימצא, כן הבישו בית ישראל; המה מלכיהם שריהם, וכהניהם ונביאיהם.  כז אמרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתני (ילדתנו), כי-פנו אלי ערף, ולא פנים; ובעת רעתם יאמרו, קומה והושיענו.  כחואיה אלהיך, אשר עשית לך–יקומו, אם-יושיעוך בעת רעתך:  כי מספר עריך, היו אלהיך יהודה.  {ס}

כט למה תריבו, אלי; כלכם פשעתם בי, נאם-יהוה.  ל לשוא הכיתי את-בניכם, מוסר לא לקחו; אכלה חרבכם נביאיכם, כאריה משחית.  לא הדור, אתם ראו דבר-יהוה, המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפליה; מדוע אמרו עמי, רדנו–לוא-נבוא עוד, אליך.  לב התשכח בתולה עדיה, כלה קשריה; ועמי שכחוני, ימים אין מספר.  לג מה-תיטבי דרכך, לבקש אהבה; לכן גם את-הרעות, למדתי (למדת) את-דרכיך.  לד גם בכנפיך נמצאו, דם נפשות אביונים נקיים; לא-במחתרת מצאתים, כי על-כל-אלה.  לה ותאמרי כי נקיתי, אך שב אפו ממני; הנני נשפט אותך, על-אמרך לא חטאתי.  לו מה-תזלי מאד, לשנות את-דרכך; גם ממצרים תבשי, כאשר-בשת מאשור.  לז גם מאת זה תצאי, וידיך על-ראשך:  כי-מאס יהוה במבטחיך, ולא תצליחי להם.

ירמיהו פרק ו

א העזו בני בנימן, מקרב ירושלם, ובתקוע תקעו שופר, ועל-בית הכרם שאו משאת:  כי רעה נשקפה מצפון, ושבר גדול.  ב הנוה, והמענגה, דמיתי, בת-ציון.  ג אליה יבאו רעים, ועדריהם; תקעו עליה אהלים סביב, רעו איש את-ידו.  ד קדשו עליה מלחמה, קומו ונעלה בצהרים; אוי לנו כי-פנה היום, כי ינטו צללי-ערב.  ה קומו ונעלה בלילה, ונשחיתה ארמנותיה.  {פ}

ו כי כה אמר, יהוה צבאות, כרתו עצה, ושפכו על-ירושלם סללה; היא העיר הפקד, כלה עשק בקרבה.  ז כהקיר בור (ביר) מימיה, כן הקרה רעתה; חמס ושד ישמע בה על-פני, תמיד–חלי ומכה.  ח הוסרי, ירושלם–פן-תקע נפשי, ממך:  פן-אשימך שממה, ארץ לוא נושבה.  {פ}

ט כה אמר יהוה צבאות, עולל יעוללו כגפן שארית ישראל; השב, ידך, כבוצר, על-סלסלות.  י על-מי אדברה ואעידה, וישמעו–הנה ערלה אזנם, ולא יוכלו להקשיב; הנה דבר-יהוה, היה להם לחרפה–לא יחפצו-בו.  יא ואת חמת יהוה מלאתי, נלאיתי הכיל–שפך על-עולל בחוץ, ועל סוד בחורים יחדו:  כי-גם-איש עם-אשה ילכדו, זקן עם-מלא ימים.  יב ונסבו בתיהם לאחרים, שדות ונשים יחדו:  כי-אטה את-ידי על-ישבי הארץ, נאם-יהוה.  יג כי מקטנם ועד-גדולם, כלו בוצע בצע; ומנביא, ועד-כהן–כלו, עשה שקר.  יד וירפאו את-שבר עמי, על-נקלה–לאמר, שלום שלום; ואין, שלום.  טו הבישו, כי תועבה עשו; גם-בוש לא-יבושו, גם-הכלים לא ידעו–לכן יפלו בנפלים בעת-פקדתים יכשלו, אמר יהוה.  {ס}

טז כה אמר יהוה עמדו על-דרכים וראו ושאלו לנתבות עולם, אי-זה דרך הטוב ולכו-בה, ומצאו מרגוע, לנפשכם; ויאמרו, לא נלך.  יז והקמתי עליכם צפים, הקשיבו לקול שופר; ויאמרו, לא נקשיב.  יח לכן, שמעו הגוים; ודעי עדה, את-אשר-בם.  יט שמעי הארץ–הנה אנכי מביא רעה אל-העם הזה, פרי מחשבותם:  כי על-דברי לא הקשיבו, ותורתי וימאסו-בה.  כ למה-זה לי לבונה משבא תבוא, וקנה הטוב מארץ מרחק; עלותיכם לא לרצון, וזבחיכם לא-ערבו לי.  כא לכן, כה אמר יהוה, הנני נתן אל-העם הזה, מכשלים; וכשלו בם אבות ובנים יחדו, שכן ורעו–יאבדו (ואבדו).  {פ}

כב כה אמר יהוה, הנה עם בא מארץ צפון; וגוי גדול, יעור מירכתי-ארץ.  כג קשת וכידון יחזיקו, אכזרי הוא ולא ירחמו, קולם כים יהמה, ועל-סוסים ירכבו; ערוך, כאיש למלחמה, עליך, בת-ציון.  כד שמענו את-שמעו, רפו ידינו; צרה, החזקתנו–חיל, כיולדה.  כה אל-תצאי (תצאו) השדה, ובדרך אל-תלכי (תלכו):  כי חרב לאיב, מגור מסביב.  כו בת-עמי חגרי-שק, והתפלשי באפר–אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים:  כי פתאם, יבא השדד עלינו.  כז בחון נתתיך בעמי, מבצר; ותדע, ובחנת את-דרכם.  כח כלם סרי סוררים, הלכי רכיל נחשת וברזל; כלם משחיתים, המה.  כט נחר מפח, מאשתם (מאש תם) עפרת–לשוא צרף צרוף, ורעים לא נתקו.  ל כסף נמאס, קראו להם:  כי-מאס יהוה, בהם.  {פ}

ירמיהו פרק כב

א כה אמר יהוה, רד בית-מלך יהודה; ודברת שם, את-הדבר הזה.  ב ואמרת, שמע דבר-יהוה, מלך יהודה, הישב על-כסא דוד:  אתה ועבדיך ועמך, הבאים בשערים האלה.  ג כה אמר יהוה, עשו משפט וצדקה, והצילו גזול, מיד עשוק; וגר יתום ואלמנה אל-תנו, אל-תחמסו, ודם נקי, אל-תשפכו במקום הזה.  ד כי אם-עשו תעשו, את-הדבר הזה–ובאו בשערי הבית הזה מלכים ישבים לדוד על-כסאו, רכבים ברכב ובסוסים, הוא ועבדו, ועמו.  ה ואם לא תשמעו, את-הדברים האלה–בי נשבעתי נאם-יהוה, כי-לחרבה יהיה הבית הזה.  {פ}

ו כי-כה אמר יהוה, על-בית מלך יהודה, גלעד אתה לי, ראש הלבנון; אם-לא אשיתך מדבר, ערים לא נושבה (נושבו).  ז וקדשתי עליך משחתים, איש וכליו; וכרתו מבחר ארזיך, והפילו על-האש.  ח ועברו גוים רבים, על העיר הזאת; ואמרו, איש אל-רעהו, על-מה עשה יהוה ככה, לעיר הגדולה הזאת.  ט ואמרו–על אשר עזבו, את-ברית יהוה אלהיהם; וישתחוו לאלהים אחרים, ויעבדום.  {ס}

י אל-תבכו למת, ואל-תנדו לו; בכו בכו, להלך–כי לא ישוב עוד, וראה את-ארץ מולדתו.  יא כי כה אמר-יהוה אל-שלם בן-יאשיהו מלך יהודה, המלך תחת יאשיהו אביו, אשר יצא, מן-המקום הזה:  לא-ישוב שם, עוד.  יב כי, במקום אשר-הגלו אתו–שם ימות; ואת-הארץ הזאת, לא-יראה עוד.  {ס}

יג הוי בנה ביתו בלא-צדק, ועליותיו בלא משפט; ברעהו יעבד חנם, ופעלו לא יתן-לו.  יד האמר, אבנה-לי בית מדות, ועליות, מרוחים; וקרע לו, חלוני, וספון בארז, ומשוח בששר.  טו התמלך, כי אתה מתחרה בארז; אביך הלוא אכל ושתה, ועשה משפט וצדקה–אז, טוב לו.  טז דן דין-עני ואביון, אז טוב; הלוא-היא הדעת אתי, נאם-יהוה.  יז כי אין עיניך ולבך, כי אם-על-בצעך; ועל דם-הנקי לשפוך, ועל-העשק ועל-המרוצה לעשות.  {ס}

יח לכן כה-אמר יהוה, אל-יהויקים בן-יאשיהו מלך יהודה, לא-יספדו לו, הוי אחי והוי אחות; לא-יספדו לו, הוי אדון והוי הדה.  יט קבורת חמור, יקבר; סחוב והשלך, מהלאה לשערי ירושלם.  {ס}

כ עלי הלבנון וצעקי, ובבשן תני קולך; וצעקי, מעברים, כי נשברו, כל-מאהביך.  כא דברתי אליך בשלותיך, אמרת לא אשמע; זה דרכך מנעוריך, כי לא-שמעת בקולי.  כב כל-רעיך תרעה-רוח, ומאהביך בשבי ילכו:  כי אז תבשי ונכלמת, מכל רעתך.  כג ישבתי (ישבת) בלבנון, מקננתי (מקננת) בארזים:  מה-נחנת בבא-לך חבלים, חיל כילדה.  כד חי-אני, נאם-יהוה, כי אם-יהיה כניהו בן-יהויקים מלך יהודה, חותם על-יד ימיני:  כי משם, אתקנך.  כה ונתתיך, ביד מבקשי נפשך, וביד אשר-אתה יגור, מפניהם–וביד נבוכדראצר מלך-בבל, וביד הכשדים.  כו והטלתי אתך, ואת-אמך אשר ילדתך, על הארץ אחרת, אשר לא-ילדתם שם; ושם, תמותו.  כז ועל-הארץ, אשר-הם מנשאים את-נפשם–לשוב שם:  שמה, לא ישובו.  {פ}

כח העצב נבזה נפוץ, האיש הזה כניהו, אם-כלי, אין חפץ בו; מדוע הוטלו, הוא וזרעו, והשלכו, על-הארץ אשר לא-ידעו.  כט ארץ ארץ, ארץ–שמעי, דבר-יהוה.  ל כה אמר יהוה, כתבו את-האיש הזה ערירי–גבר, לא-יצלח בימיו:  כי לא יצלח מזרעו, איש ישב על-כסא דוד, ומשל עוד, ביהודה.  {פ}

ב) יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב

דברים פרק לג

א וזאת הברכה, אשר ברך משה איש האלהים–את-בני ישראל:  לפני, מותו.  ב ויאמר, יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו–הופיע מהר פארן, ואתה מרבבת קדש; מימינו, אשדת (אש דת) למו.  ג אף חבב עמים, כל-קדשיו בידך; והם תכו לרגלך, ישא מדברתיך.  ד תורה צוה-לנו, משה:  מורשה, קהלת יעקב.  ה ויהי בישרון, מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל.  ו יחי ראובן, ואל-ימת; ויהי מתיו, מספר.  {ס}

ז וזאת ליהודה, ויאמר, שמע יהוה קול יהודה, ואל-עמו תביאנו; ידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה.  {פ}

ח וללוי אמר, תמיך ואוריך לאיש חסידך, אשר נסיתו במסה, תריבהו על-מי מריבה.  ט האמר לאביו ולאמו, לא ראיתיו, ואת-אחיו לא הכיר, ואת-בנו לא ידע:  כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו.  י יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל; ישימו קטורה באפך, וכליל על-מזבחך.  יא ברך יהוה חילו, ופעל ידיו תרצה; מחץ מתנים קמיו ומשנאיו, מן-יקומון.  {ס}

יב לבנימן אמר–ידיד יהוה, ישכן לבטח עליו; חפף עליו כל-היום, ובין כתפיו שכן.  {ס}

יג וליוסף אמר, מברכת יהוה ארצו, ממגד שמים מטל, ומתהום רבצת תחת.  יד וממגד, תבואת שמש; וממגד, גרש ירחים.  טו ומראש, הררי-קדם; וממגד, גבעות עולם.  טז וממגד, ארץ ומלאה, ורצון שכני, סנה; תבואתה לראש יוסף, ולקדקד נזיר אחיו.  יז בכור שורו הדר לו, וקרני ראם קרניו–בהם עמים ינגח יחדו, אפסי-ארץ; והם רבבות אפרים, והם אלפי מנשה.  {ס}

יח ולזבולן אמר, שמח זבולן בצאתך; ויששכר, באהליך.  יט עמים, הר-יקראו–שם, יזבחו זבחי-צדק:  כי שפע ימים יינקו, ושפני טמוני חול.  {ס}

כ ולגד אמר, ברוך מרחיב גד:  כלביא שכן, וטרף זרוע אף-קדקד.  כא וירא ראשית לו, כי-שם חלקת מחקק ספון; ויתא, ראשי עם–צדקת יהוה עשה, ומשפטיו עם-ישראל.  {ס}

כב ולדן אמר, דן גור אריה; יזנק, מן-הבשן.  כג ולנפתלי אמר–נפתלי שבע רצון, ומלא ברכת יהוה; ים ודרום, ירשה.  {ס}

כד ולאשר אמר, ברוך מבנים אשר; יהי רצוי אחיו, וטבל בשמן רגלו.  כה ברזל ונחשת, מנעלך; וכימיך, דבאך.  כו אין כאל, ישרון:  רכב שמים בעזרך, ובגאותו שחקים.  כז מענה אלהי קדם, ומתחת זרעת עולם; ויגרש מפניך אויב, ויאמר השמד.  כח וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב, אל-ארץ דגן ותירוש; אף-שמיו, יערפו טל.  כט אשריך ישראל מי כמוך, עם נושע ביהוה, מגן עזרך, ואשר-חרב גאותך; ויכחשו איביך לך, ואתה על-במותימו תדרך.  {ס}

איוב פרק כט

א  ויסף איוב, שאת משלו; ויאמר.
ב  מי-יתנני כירחי-קדם;    כימי, אלוה ישמרני.
ג  בהלו נרו, עלי ראשי;    לאורו, אלך חשך.
ד  כאשר הייתי, בימי חרפי;    בסוד אלוה, עלי אהלי.
ה  בעוד שדי, עמדי;    סביבותי נערי.
ו  ברחץ הליכי בחמה;    וצור יצוק עמדי, פלגי-שמן.
ז  בצאתי שער עלי-קרת;    ברחוב, אכין מושבי.
ח  ראוני נערים ונחבאו;    וישישים, קמו עמדו.
ט  שרים, עצרו במלים;    וכף, ישימו לפיהם.
י  קול-נגידים נחבאו;    ולשונם, לחכם דבקה.
יא  כי אזן שמעה, ותאשרני;    ועין ראתה, ותעידני.
יב  כי-אמלט, עני משוע;    ויתום, ולא-עזר לו.
יג  ברכת אבד, עלי תבא;    ולב אלמנה ארנן.
יד  צדק לבשתי, וילבשני;    כמעיל וצניף, משפטי.
טו  עינים הייתי, לעור;    ורגלים לפסח אני.
טז  אב אנכי, לאביונים;    ורב לא-ידעתי אחקרהו.
יז  ואשברה, מתלעות עול;    ומשניו, אשליך טרף.
יח  ואמר, עם-קני אגוע;    וכחול, ארבה ימים.
יט  שרשי פתוח אלי-מים;    וטל, ילין בקצירי.
כ  כבודי, חדש עמדי;    וקשתי, בידי תחליף.
כא  לי-שמעו ויחלו;    וידמו, למו עצתי.
כב  אחרי דברי, לא ישנו;    ועלימו, תטף מלתי.
כג  ויחלו כמטר לי;    ופיהם, פערו למלקוש.
כד  אשחק אלהם, לא יאמינו;    ואור פני, לא יפילון.
כה  אבחר דרכם,    ואשב ראש: ואשכון, כמלך בגדוד;    כאשר אבלים ינחם.

שמואל ב פרק כג

א ואלה דברי דוד, האחרנים:  נאם דוד בן-ישי, ונאם הגבר הקם על–משיח אלהי יעקב, ונעים זמרות ישראל.  ב רוח יהוה, דבר-בי; ומלתו, על-לשוני.  ג אמר אלהי ישראל, לי דבר צור ישראל:  מושל, באדם–צדיק, מושל יראת אלהים.  ד וכאור בקר, יזרח-שמש; בקר לא עבות, מנגה ממטר דשא מארץ.  ה כי-לא-כן ביתי, עם-אל:  כי ברית עולם שם לי, ערוכה בכל ושמרה–כי-כל-ישעי וכל-חפץ, כי-לא יצמיח.  ו ובליעל, כקוץ מנד כלהם:  כי-לא ביד, יקחו.  ז ואיש יגע בהם, ימלא ברזל ועץ חנית; ובאש, שרוף ישרפו בשבת.  {פ}

ח אלה שמות הגברים, אשר לדוד:  ישב בשבת תחכמני ראש השלשי, הוא עדינו העצנו (העצני)–על-שמנה מאות חלל, בפעם אחד (אחת).  {ס}

ט ואחרו אלעזר בן-דדי (דדו), בן-אחחי; בשלשה גברים (הגברים) עם-דוד, בחרפם בפלשתים נאספו-שם למלחמה, ויעלו, איש ישראל.  י הוא קם ויך בפלשתים עד כי-יגעה ידו, ותדבק ידו אל-החרב, ויעש יהוה תשועה גדולה, ביום ההוא; והעם ישבו אחריו, אך-לפשט.  {ס}

יא ואחריו שמה בן-אגא, הררי; ויאספו פלשתים לחיה, ותהי-שם חלקת השדה מלאה עדשים, והעם נס, מפני פלשתים.  יב ויתיצב בתוך-החלקה ויצילה, ויך את-פלשתים; ויעש יהוה, תשועה גדולה.  {ס}

יג וירדו שלשים (שלשה) מהשלשים ראש, ויבאו אל-קציר אל-דוד–אל-מערת, עדלם; וחית פלשתים, חנה בעמק רפאים.  יד ודוד, אז במצודה; ומצב פלשתים, אז בית לחם.  טו ויתאוה דוד, ויאמר:  מי ישקני מים, מבאר בית-לחם אשר בשער.  {ס}

טז ויבקעו שלשת הגברים במחנה פלשתים, וישאבו-מים מבאר בית-לחם אשר בשער, וישאו, ויבאו אל-דוד; ולא אבה לשתותם, ויסך אתם ליהוה.  יז ויאמר חלילה לי יהוה מעשתי זאת, הדם האנשים ההלכים בנפשותם, ולא אבה, לשתותם; אלה עשו, שלשת הגברים.  {ס}

יח ואבישי אחי יואב בן-צרויה, הוא ראש השלשי (השלשה), והוא עורר את-חניתו, על-שלש מאות חלל; ולו-שם, בשלשה.  יט מן-השלשה הכי נכבד, ויהי להם לשר; ועד-השלשה, לא-בא.  {ס}

כ ובניהו בן-יהוידע בן-איש-חי (חיל) רב-פעלים, מקבצאל; הוא הכה, את שני אראל מואב, והוא ירד והכה את-האריה (הארי) בתוך הבאר, ביום השלג.  כא והוא-הכה את-איש מצרי אשר (איש) מראה, וביד המצרי חנית, וירד אליו, בשבט; ויגזל את-החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו.  כב אלה עשה, בניהו בן-יהוידע; ולו-שם, בשלשה הגברים.  כג מן-השלשים נכבד, ואל-השלשה לא-בא; וישמהו דוד,  {ר}
אל-משמעתו.  {ס}  כד עשהאל אחי-יואב, בשלשים; אלחנן בן-דדו,  {ר}
בית לחם.  {ס}  כה שמה, החרדי,  {ס}  אליקא,  {ר}
החרדי.  {ס}  כו חלץ, הפלטי,  {ס}  עירא  {ר}
בן-עקש,  {ס}  התקועי.  {ס}  כז אביעזר,  {ר}
הענתתי,  {ס}  מבני, החשתי.  {ס}  כח צלמון,  {ר}
האחחי,  {ס}  מהרי, הנטפתי.  {ס}  כט חלב בן-בענה,  {ר}
הנטפתי;  {ס}  אתי, בן-ריבי, מגבעת, בני בנימן.  {ס}  ל בניהו,  {ר}
פרעתני,  {ס}  הדי, מנחלי געש.  {ס}  לא אבי-עלבון,  {ר}
הערבתי,  {ס}  עזמות, הברחמי.  {ס}  לב אליחבא,  {ר}
השעלבני,  {ס}  בני ישן, יהונתן.  {ס}  לג שמה,  {ר}
ההררי,  {ס}  אחיאם בן-שרר, האררי.  {ס}  לד אליפלט  {ר}
בן-אחסבי, בן-המעכתי;  {ס}  אליעם בן-אחיתפל,  {ר}
הגלני.  {ס}  לה חצרו (חצרי), הכרמלי,  {ס}  פערי,  {ר}
הארבי.  {ס}  לו יגאל בן-נתן מצבה,  {ס}  בני  {ר}
הגדי.  {ס}  לז צלק, העמני;  {ס}  נחרי,  {ר}
הבארתי–נשאי (נשא), כלי יואב בן-צריה.  {ס}  לח עירא,  {ר}
היתרי,  {ס}  גרב, היתרי.  {ס}  לט אוריה,  {ר}
החתי–כל, שלשים ושבעה.  {פ}

תהילים פרק סה

א  למנצח מזמור, לדוד שיר.
ב  לך דמיה תהלה אלהים בציון;    ולך, ישלם-נדר.
ג  שמע תפלה–    עדיך, כל-בשר יבאו.
ד  דברי עונת, גברו מני;    פשעינו, אתה תכפרם.
ה  אשרי, תבחר ותקרב–    ישכן חצריך: נשבעה, בטוב ביתך;    קדש, היכלך.
ו  נוראות, בצדק תעננו–    אלהי ישענו; מבטח כל-קצוי-ארץ,    וים רחקים.
ז  מכין הרים בכחו;    נאזר, בגבורה.
ח  משביח, שאון ימים–שאון גליהם;    והמון לאמים.
ט  וייראו, ישבי קצות–מאותתיך;    מוצאי בקר וערב תרנין.
י  פקדת הארץ ותשקקה, רבת תעשרנה–    פלג אלהים, מלא מים; תכין דגנם,    כי-כן תכינה.
יא  תלמיה רוה, נחת גדודה;    ברביבים תמגגנה, צמחה תברך.
יב  עטרת, שנת טובתך;    ומעגליך, ירעפון דשן.
יג  ירעפו, נאות מדבר;    וגיל, גבעות תחגרנה.
יד  לבשו כרים, הצאן–    ועמקים יעטפו-בר; יתרועעו,    אף-ישירו.

תהילים פרק עב

א  לשלמה:    אלהים–משפטיך, למלך תן; וצדקתך לבן-מלך.
ב  ידין עמך בצדק;    וענייך במשפט.
ג  ישאו הרים שלום לעם;    וגבעות, בצדקה.
ד  ישפט, עניי-עם–יושיע, לבני אביון;    וידכא עושק.
ה  ייראוך עם-שמש;    ולפני ירח, דור דורים.
ו  ירד, כמטר על-גז;    כרביבים, זרזיף ארץ.
ז  יפרח-בימיו צדיק;    ורב שלום, עד-בלי ירח.
ח  וירד, מים עד-ים;    ומנהר, עד-אפסי-ארץ.
ט  לפניו, יכרעו ציים;    ואיביו, עפר ילחכו.
י  מלכי תרשיש ואיים,    מנחה ישיבו; מלכי שבא וסבא,    אשכר יקריבו.
יא  וישתחוו-לו כל-מלכים;    כל-גוים יעבדוהו.
יב  כי-יציל, אביון משוע;    ועני, ואין-עזר לו.
יג  יחס, על-דל ואביון;    ונפשות אביונים יושיע.
יד  מתוך ומחמס, יגאל נפשם;    וייקר דמם בעיניו.
טו  ויחי–    ויתן-לו, מזהב שבא: ויתפלל בעדו תמיד;    כל-היום, יברכנהו.
טז  יהי פסת-בר, בארץ–    בראש הרים: ירעש כלבנון פריו;    ויציצו מעיר, כעשב הארץ.
יז  יהי שמו, לעולם–    לפני-שמש, ינין (ינון) שמו: ויתברכו בו;    כל-גוים יאשרוהו.
יח  ברוך, יהוה אלהים–אלהי ישראל:    עשה נפלאות לבדו.
יט  וברוך, שם כבודו–    לעולם: וימלא כבודו, את-כל הארץ–    אמן ואמן.
כ  כלו תפלות–    דוד, בן-ישי.

משלי פרק ד

א  שמעו בנים, מוסר אב;    והקשיבו, לדעת בינה.
ב  כי לקח טוב, נתתי לכם;    תורתי, אל-תעזבו.
ג  כי-בן, הייתי לאבי;    רך ויחיד, לפני אמי.
ד  וירני–ויאמר לי, יתמך-דברי לבך;    שמר מצותי וחיה.
ה  קנה חכמה, קנה בינה;    אל-תשכח ואל-תט, מאמרי-פי.
ו  אל-תעזבה ותשמרך;    אהבה ותצרך.
ז  ראשית חכמה, קנה חכמה;    ובכל-קנינך, קנה בינה.
ח  סלסלה ותרוממך;    תכבדך, כי תחבקנה.
ט  תתן לראשך, לוית-חן;    עטרת תפארת תמגנך.
י  שמע בני, וקח אמרי;    וירבו לך, שנות חיים.
יא  בדרך חכמה, הריתיך;    הדרכתיך, במעגלי-ישר.
יב  בלכתך, לא-יצר צעדך;    ואם-תרוץ, לא תכשל.
יג  החזק במוסר אל-תרף;    נצרה, כי-היא חייך.
יד  בארח רשעים, אל-תבא;    ואל-תאשר, בדרך רעים.
טו  פרעהו אל-תעבר-בו;    שטה מעליו ועבר.
טז  כי לא ישנו, אם-לא ירעו;    ונגזלה שנתם, אם-לא יכשולו (יכשילו).
יז  כי לחמו, לחם רשע;    ויין חמסים ישתו.
יח  וארח צדיקים, כאור נגה:    הולך ואור, עד-נכון היום.
יט  דרך רשעים, כאפלה:    לא ידעו, במה יכשלו.
כ  בני, לדברי הקשיבה;    לאמרי, הט-אזנך.
כא  אל-יליזו מעיניך;    שמרם, בתוך לבבך.
כב  כי-חיים הם, למצאיהם;    ולכל-בשרו מרפא.
כג  מכל-משמר, נצר לבך:    כי-ממנו, תוצאות חיים.
כד  הסר ממך, עקשות פה;    ולזות שפתים, הרחק ממך.
כה  עיניך, לנכח יביטו;    ועפעפיך, יישרו נגדך.
כו  פלס, מעגל רגלך;    וכל-דרכיך יכנו.
כז  אל-תט-ימין ושמאול;    הסר רגלך מרע.

משלי פרק ז

א  בני, שמר אמרי;    ומצותי, תצפן אתך.
ב  שמר מצותי וחיה;    ותורתי, כאישון עיניך.
ג  קשרם על-אצבעתיך;    כתבם, על-לוח לבך.
ד  אמר לחכמה, אחתי את;    ומדע, לבינה תקרא.
ה  לשמרך, מאשה זרה;    מנכריה, אמריה החליקה.
ו  כי, בחלון ביתי–    בעד אשנבי נשקפתי.
ז  וארא בפתאים, אבינה בבנים–    נער חסר-לב.
ח  עבר בשוק, אצל פנה;    ודרך ביתה יצעד.
ט  בנשף-בערב יום;    באישון לילה, ואפלה.
י  והנה אשה, לקראתו;    שית זונה, ונצרת לב.
יא  המיה היא וסררת;    בביתה, לא-ישכנו רגליה.
יב  פעם, בחוץ–פעם ברחבות;    ואצל כל-פנה תארב.
יג  והחזיקה בו, ונשקה לו;    העזה פניה, ותאמר לו.
יד  זבחי שלמים עלי;    היום, שלמתי נדרי.
טו  על-כן, יצאתי לקראתך;    לשחר פניך, ואמצאך.
טז  מרבדים, רבדתי ערשי;    חטבות, אטון מצרים.
יז  נפתי משכבי–    מר אהלים, וקנמון.
יח  לכה נרוה דדים, עד-הבקר;    נתעלסה, באהבים.
יט  כי אין האיש בביתו;    הלך, בדרך מרחוק.
כ  צרור-הכסף, לקח בידו;    ליום הכסא, יבא ביתו.
כא  הטתו, ברב לקחה;    בחלק שפתיה, תדיחנו.
כב  הולך אחריה, פתאם:    כשור, אל-טבח יבא; וכעכס, אל-מוסר אויל.
כג  עד יפלח חץ, כבדו–    כמהר צפור אל-פח; ולא-ידע,    כי-בנפשו הוא.
כד  ועתה בנים, שמעו-לי;    והקשיבו, לאמרי-פי.
כה  אל-ישט אל-דרכיה לבך;    אל-תתע, בנתיבותיה.
כו  כי-רבים חללים הפילה;    ועצמים, כל-הרגיה.
כז  דרכי שאול ביתה;    ירדות, אל-חדרי-מות.

ישעיהו פרק כט

א הוי אריאל אריאל, קרית חנה דוד; ספו שנה על-שנה, חגים ינקפו.  ב והציקותי, לאריאל; והיתה תאניה ואניה, והיתה לי כאריאל.  ג וחניתי כדור, עליך; וצרתי עליך מצב, והקימתי עליך מצרת.  דושפלת מארץ תדברי, ומעפר תשח אמרתך; והיה כאוב מארץ, קולך, ומעפר, אמרתך תצפצף.  ה והיה כאבק דק, המון זריך; וכמץ עבר המון עריצים, והיה לפתע פתאם.  ו מעם יהוה צבאות תפקד, ברעם וברעש וקול גדול; סופה, וסערה, ולהב, אש אוכלה.  ז והיה, כחלום חזון לילה, המון כל-הגוים, הצבאים על-אריאל; וכל-צביה, ומצדתה, והמציקים, לה.  ח והיה כאשר יחלם הרעב והנה אוכל, והקיץ וריקה נפשו, וכאשר יחלם הצמא והנה שתה, והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה–כן יהיה, המון כל-הגוים, הצבאים, על-הר ציון.  {פ}

ט התמהמהו ותמהו, השתעשעו ושעו; שכרו ולא-יין, נעו ולא שכר.  י כי-נסך עליכם יהוה רוח תרדמה, ויעצם את-עיניכם:  את-הנביאים ואת-ראשיכם החזים, כסה.  יא ותהי לכם חזות הכל, כדברי הספר החתום, אשר-יתנו אתו אל-יודע הספר (ספר) לאמר, קרא נא-זה; ואמר לא אוכל, כי חתום הוא.  יב ונתן הספר, על אשר לא-ידע ספר לאמר–קרא נא-זה; ואמר, לא ידעתי ספר.  {ס}

יג ויאמר אדני, יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני–ותהי יראתם אתי, מצות אנשים מלמדה.  יד לכן, הנני יוסף להפליא את-העם-הזה–הפלא ופלא; ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבניו תסתתר.  {ס}

טו הוי המעמיקים מיהוה, לסתר עצה; והיה במחשך, מעשיהם, ויאמרו, מי ראנו ומי ידענו.  טז הפככם–אם-כחמר היצר, יחשב:  כי-יאמר מעשה לעשהו לא עשני, ויצר אמר ליצרו לא הבין.  יז הלוא-עוד מעט מזער, ושב לבנון לכרמל; והכרמל, ליער יחשב.  יח ושמעו ביום-ההוא החרשים, דברי-ספר; ומאפל ומחשך, עיני עורים תראינה.  יט ויספו ענוים ביהוה, שמחה; ואביוני אדם, בקדוש ישראל יגילו.  ככי-אפס עריץ, וכלה לץ; ונכרתו, כל-שקדי און.  כא מחטיאי אדם בדבר, ולמוכיח בשער יקשון; ויטו בתהו, צדיק.  {פ}

כב לכן, כה-אמר יהוה אל-בית יעקב, אשר פדה, את-אברהם:  לא-עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחורו.  כג כי בראתו ילדיו מעשה ידי, בקרבו–יקדישו שמי; והקדישו את-קדוש יעקב, ואת-אלהי ישראל יעריצו.  כד וידעו תעי-רוח, בינה; ורוגנים, ילמדו-לקח.  {ס}

ישעיהו פרק נה

א הוי כל-צמא לכו למים, ואשר אין-לו כסף; לכו שברו, ואכלו, ולכו שברו בלוא-כסף ובלוא מחיר, יין וחלב.  ב למה תשקלו-כסף בלוא-לחם, ויגיעכם בלוא לשבעה; שמעו שמוע אלי ואכלו-טוב, ותתענג בדשן נפשכם.  ג הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם; ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים.  ד הן עד לאומים, נתתיו; נגיד ומצוה, לאמים.  ה הן גוי לא-תדע תקרא, וגוי לא-ידעוך אליך ירוצו–למען יהוה אלהיך, ולקדוש ישראל כי פארך.  {ס}

ו דרשו יהוה, בהמצאו; קראהו, בהיותו קרוב.  ז יעזב רשע דרכו, ואיש און מחשבתיו; וישב אל-יהוה וירחמהו, ואל-אלהינו כי-ירבה לסלוח.  ח כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי–נאם, יהוה.  ט כי-גבהו שמים, מארץ–כן גבהו דרכי מדרכיכם, ומחשבתי ממחשבתיכם.  י כי כאשר ירד הגשם והשלג מן-השמים, ושמה לא ישוב–כי אם-הרוה את-הארץ, והולידה והצמיחה; ונתן זרע לזרע, ולחם לאכל.  יא כן יהיה דברי אשר יצא מפי, לא-ישוב אלי ריקם:  כי אם-עשה את-אשר חפצתי, והצליח אשר שלחתיו.  יב כי-בשמחה תצאו, ובשלום תובלון; ההרים והגבעות, יפצחו לפניכם רנה, וכל-עצי השדה, ימחאו-כף.  יג תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת (ותחת) הסרפד יעלה הדס; והיה ליהוה לשם, לאות עולם לא יכרת.  {פ}

הושע פרק ו

א לכו ונשובה אל-יהוה, כי הוא טרף וירפאנו; יך, ויחבשנו.  ב יחינו, מימים; ביום, השלישי, יקמנו, ונחיה לפניו.  ג ונדעה נרדפה, לדעת את-יהוה, כשחר, נכון מצאו; ויבוא כגשם לנו, כמלקוש יורה ארץ. ד מה אעשה-לך אפרים, מה אעשה-לך יהודה; וחסדכם, כענן-בקר, וכטל, משכים הלך.  ה על-כן, חצבתי בנביאים–הרגתים, באמרי-פי; ומשפטיך, אור יצא.  ו כי חסד חפצתי, ולא-זבח; ודעת אלהים, מעלות.  ז והמה, כאדם עברו ברית; שם, בגדו בי.  ח גלעד, קרית פעלי און–עקבה, מדם.  ט וכחכי איש גדודים, חבר כהנים, דרך, ירצחו-שכמה:  כי זמה, עשו.  י בבית, ישראל, ראיתי, שעריריה (שערוריה); שם זנות לאפרים, נטמא ישראל.  יא גם-יהודה, שת קציר לך, בשובי, שבות עמי.  {פ}

הושע פרק יד

א תאשם, שמרון, כי מרתה, באלהיה; בחרב יפלו–עלליהם ירטשו, והריותיו יבקעו.  {פ}

ב שובה, ישראל, עד, יהוה אלהיך:  כי כשלת, בעונך.  ג קחו עמכם דברים, ושובו אל-יהוה; אמרו אליו, כל-תשא עון וקח-טוב, ונשלמה פרים, שפתינו.  ד אשור לא יושיענו, על-סוס לא נרכב, ולא-נאמר עוד אלהינו, למעשה ידינו–אשר-בך, ירחם יתום.  ה ארפא, משובתם–אהבם, נדבה:  כי שב אפי, ממנו.  ו אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה; ויך שרשיו, כלבנון.  ז ילכו, ינקותיו, ויהי כזית, הודו; וריח לו, כלבנון.  ח ישבו ישבי בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן; זכרו, כיין לבנון.  ט אפרים, מה-לי עוד לעצבים; אני עניתי ואשורנו, אני כברוש רענן–ממני, פריך נמצא.  י מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם:  כי-ישרים דרכי יהוה, וצדקים ילכו בם, ופשעים, יכשלו בם.  {ש}

עמוס פרק ז

א כה הראני, אדני יהוה, והנה יוצר גבי, בתחלת עלות הלקש; והנה-לקש–אחר, גזי המלך.  ב והיה, אם-כלה לאכול את-עשב הארץ, ואמר אדני יהוה סלח-נא, מי יקום יעקב:  כי קטן, הוא.  ג נחם יהוה, על-זאת:  לא תהיה, אמר יהוה.  ד כה הראני אדני יהוה, והנה קרא לרב באש אדני יהוה; ותאכל את-תהום רבה, ואכלה את-החלק.  ה ואמר, אדני יהוה חדל-נא–מי יקום, יעקב:  כי קטן, הוא.  ו נחם יהוה, על-זאת; גם-היא לא תהיה, אמר אדני יהוה.  {פ}

ז כה הראני, והנה אדני נצב על-חומת אנך; ובידו, אנך.  ח ויאמר יהוה אלי, מה-אתה ראה עמוס, ואמר, אנך; ויאמר אדני, הנני שם אנך בקרב עמי ישראל–לא-אוסיף עוד, עבור לו.  ט ונשמו במות ישחק, ומקדשי ישראל יחרבו; וקמתי על-בית ירבעם, בחרב.  {ס}

י וישלח, אמציה כהן בית-אל, אל-ירבעם מלך-ישראל, לאמר:  קשר עליך עמוס, בקרב בית ישראל–לא-תוכל הארץ, להכיל את-כל-דבריו.  יא כי-כה אמר עמוס, בחרב ימות ירבעם; וישראל–גלה יגלה, מעל אדמתו.  {ס}

יב ויאמר אמציה, אל-עמוס, חזה, לך ברח-לך אל-ארץ יהודה; ואכל-שם לחם, ושם תנבא.  יג ובית-אל, לא-תוסיף עוד להנבא:  כי מקדש-מלך הוא, ובית ממלכה הוא.  יד ויען עמוס, ויאמר אל-אמציה, לא-נביא אנכי, ולא בן-נביא אנכי:  כי-בוקר אנכי, ובולס שקמים.  טו ויקחני יהוה, מאחרי הצאן; ויאמר אלי יהוה, לך הנבא אל-עמי ישראל.  טז ועתה, שמע דבר-יהוה:  אתה אמר, לא תנבא על-ישראל, ולא תטיף, על-בית ישחק.  יז לכן כה-אמר יהוה, אשתך בעיר תזנה ובניך ובנתיך בחרב יפלו, ואדמתך, בחבל תחלק; ואתה, על-אדמה טמאה תמות, וישראל, גלה יגלה מעל אדמתו.  {פ}

מיכה פרק ה

א ואתה בית-לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה–ממך לי יצא, להיות מושל בישראל; ומוצאתיו מקדם, מימי עולם.  ב לכן יתנם, עד-עת יולדה ילדה; ויתר אחיו, ישובון על-בני ישראל.  ג ועמד, ורעה בעז יהוה–בגאון, שם יהוה אלהיו; וישבו, כי-עתה יגדל עד-אפסי-ארץ.  ד והיה זה, שלום; אשור כי-יבוא בארצנו, וכי ידרך בארמנותינו, והקמנו עליו שבעה רעים, ושמנה נסיכי אדם.  ה ורעו את-ארץ אשור, בחרב, ואת-ארץ נמרד, בפתחיה; והציל, מאשור–כי-יבוא בארצנו, וכי ידרך בגבולנו.  {פ}

ו והיה שארית יעקב, בקרב עמים רבים, כטל מאת יהוה, כרביבים עלי-עשב–אשר לא-יקוה לאיש, ולא ייחל לבני אדם.  {פ}

ז והיה שארית יעקב בגוים, בקרב עמים רבים, כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי-צאן–אשר אם-עבר ורמס וטרף, ואין מציל.  ח תרם ידך, על-צריך; וכל-איביך, יכרתו.  ט והיה ביום-ההוא נאם-יהוה, והכרתי סוסיך מקרבך; והאבדתי, מרכבתיך.  י והכרתי, ערי ארצך; והרסתי, כל-מבצריך.  יא והכרתי כשפים, מידך; ומעוננים, לא יהיו-לך.  יב והכרתי פסיליך ומצבותיך, מקרבך; ולא-תשתחוה עוד, למעשה ידיך.  יג ונתשתי אשיריך, מקרבך; והשמדתי, עריך.  יד ועשיתי באף ובחמה, נקם–את-הגוים:  אשר, לא שמעו.  {פ}

זכריה פרק י

א שאלו מיהוה מטר בעת מלקוש, יהוה עשה חזיזים; ומטר-גשם יתן להם, לאיש עשב בשדה.  ב כי התרפים דברו-און, והקוסמים חזו שקר, וחלמות השוא ידברו, הבל ינחמון; על-כן נסעו כמו-צאן, יענו כי-אין רעה.  {פ}

ג על-הרעים חרה אפי, ועל-העתודים אפקוד:  כי-פקד יהוה צבאות את-עדרו, את-בית יהודה, ושם אותם, כסוס הודו במלחמה.  ד ממנו פנה ממנו יתד, ממנו קשת מלחמה; ממנו יצא כל-נוגש, יחדו.  הוהיו כגברים בוסים בטיט חוצות, במלחמה, ונלחמו, כי יהוה עמם; והבישו, רכבי סוסים.  ו וגברתי את-בית יהודה, ואת-בית יוסף אושיע, והושבותים כי רחמתים, והיו כאשר לא-זנחתים:  כי, אני יהוה אלהיהם–ואענם.  ז והיו כגבור אפרים, ושמח לבם כמו-יין; ובניהם יראו ושמחו, יגל לבם ביהוה.  ח אשרקה להם ואקבצם, כי פדיתים; ורבו, כמו רבו.  ט ואזרעם, בעמים, ובמרחקים, יזכרוני; וחיו את-בניהם, ושבו.  י והשבותים מארץ מצרים, ומאשור אקבצם; ואל-ארץ גלעד ולבנון אביאם, ולא ימצא להם.  יא ועבר בים צרה, והכה בים גלים, והבישו, כל מצולות יאר; והורד גאון אשור, ושבט מצרים יסור.  יב וגברתים, ביהוה, ובשמו, יתהלכו:  נאם, יהוה.  {פ}

ג) כי שם יהוה אקרא הבו גדל לאלהינו

שמות פרק ג

א ומשה, היה רעה את-צאן יתרו חתנו–כהן מדין; וינהג את-הצאן אחר המדבר, ויבא אל-הר האלהים חרבה.  ב וירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש–מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בער באש, והסנה, איננו אכל.  ג ויאמר משה–אסרה-נא ואראה, את-המראה הגדל הזה:  מדוע, לא-יבער הסנה.  ד וירא יהוה, כי סר לראות; ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, ויאמר משה משה–ויאמר הנני.  ה ויאמר, אל-תקרב הלם; של-נעליך, מעל רגליך–כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת-קדש הוא.  ו ויאמר, אנכי אלהי אביך, אלהי אברהם אלהי יצחק, ואלהי יעקב; ויסתר משה, פניו, כי ירא, מהביט אל-האלהים.  זויאמר יהוה, ראה ראיתי את-עני עמי אשר במצרים; ואת-צעקתם שמעתי מפני נגשיו, כי ידעתי את-מכאביו.  ח וארד להצילו מיד מצרים, ולהעלתו מן-הארץ ההוא, אל-ארץ טובה ורחבה, אל-ארץ זבת חלב ודבש–אל-מקום הכנעני, והחתי, והאמרי והפרזי, והחוי והיבוסי.  ט ועתה, הנה צעקת בני-ישראל באה אלי; וגם-ראיתי, את-הלחץ, אשר מצרים, לחצים אתם.  י ועתה לכה, ואשלחך אל-פרעה; והוצא את-עמי בני-ישראל, ממצרים.  יא ויאמר משה, אל-האלהים, מי אנכי, כי אלך אל-פרעה; וכי אוציא את-בני ישראל, ממצרים.  יב ויאמר, כי-אהיה עמך, וזה-לך האות, כי אנכי שלחתיך:  בהוציאך את-העם, ממצרים, תעבדון את-האלהים, על ההר הזה.  יג ויאמר משה אל-האלהים, הנה אנכי בא אל-בני ישראל, ואמרתי להם, אלהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו, מה אמר אלהם.  ידויאמר אלהים אל-משה, אהיה אשר אהיה; ויאמר, כה תאמר לבני ישראל, אהיה, שלחני אליכם.  טו ויאמר עוד אלהים אל-משה, כה-תאמר אל-בני ישראל, יהוה אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם; זה-שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר.  טז לך ואספת את-זקני ישראל, ואמרת אלהם יהוה אלהי אבתיכם נראה אלי, אלהי אברהם יצחק ויעקב, לאמר:  פקד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצרים.  יז ואמר, אעלה אתכם מעני מצרים, אל-ארץ הכנעני והחתי, והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי–אל-ארץ זבת חלב, ודבש.  יח ושמעו, לקלך; ובאת אתה וזקני ישראל אל-מלך מצרים, ואמרתם אליו יהוה אלהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלהינו.  יט ואני ידעתי–כי לא-יתן אתכם מלך מצרים, להלך:  ולא, ביד חזקה.  כושלחתי את-ידי, והכיתי את-מצרים, בכל נפלאתי, אשר אעשה בקרבו; ואחרי-כן, ישלח אתכם.  כא ונתתי את-חן העם-הזה, בעיני מצרים; והיה כי תלכון, לא תלכו ריקם.  כב ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, כלי-כסף וכלי זהב ושמלת; ושמתם, על-בניכם ועל-בנתיכם, ונצלתם, את-מצרים.

שמות פרק ו

א ויאמר יהוה, אל-משה, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה:  כי ביד חזקה, ישלחם, וביד חזקה, יגרשם מארצו.  {ס}

ב וידבר אלהים, אל-משה; ויאמר אליו, אני יהוה.  ג וארא, אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב–באל שדי; ושמי יהוה, לא נודעתי להם.  ד וגם הקמתי את-בריתי אתם, לתת להם את-ארץ כנען–את ארץ מגריהם, אשר-גרו בה.  ה וגם אני שמעתי, את-נאקת בני ישראל, אשר מצרים, מעבדים אתם; ואזכר, את-בריתי.  ו לכן אמר לבני-ישראל, אני יהוה, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדלים.  ז ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים; וידעתם, כי אני יהוה אלהיכם, המוציא אתכם, מתחת סבלות מצרים.  ח והבאתי אתכם, אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב; ונתתי אתה לכם מורשה, אני יהוה.  ט וידבר משה כן, אל-בני ישראל; ולא שמעו, אל-משה, מקצר רוח, ומעבדה קשה.  {פ}

י וידבר יהוה, אל-משה לאמר.  יא בא דבר, אל-פרעה מלך מצרים; וישלח את-בני-ישראל, מארצו.  יב וידבר משה, לפני יהוה לאמר:  הן בני-ישראל, לא-שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים.  {פ}

יג וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרן, ויצום אל-בני ישראל, ואל-פרעה מלך מצרים–להוציא את-בני-ישראל, מארץ מצרים.  {ס}

יד אלה, ראשי בית-אבתם:  בני ראובן בכר ישראל, חנוך ופלוא חצרן וכרמי–אלה, משפחת ראובן.  טו ובני שמעון, ימואל וימין ואהד ויכין וצחר, ושאול, בן-הכנענית; אלה, משפחת שמעון.  טז ואלה שמות בני-לוי, לתלדתם–גרשון, וקהת ומררי; ושני חיי לוי, שבע ושלשים ומאת שנה.  יז בני גרשון לבני ושמעי, למשפחתם.  יח ובני קהת–עמרם ויצהר, וחברון ועזיאל; ושני חיי קהת, שלש ושלשים ומאת שנה.  יט ובני מררי, מחלי ומושי; אלה משפחת הלוי, לתלדתם.  כ ויקח עמרם את-יוכבד דדתו, לו לאשה, ותלד לו, את-אהרן ואת-משה; ושני חיי עמרם, שבע ושלשים ומאת שנה.  כא ובני, יצהר–קרח ונפג, וזכרי.  כב ובני, עזיאל–מישאל ואלצפן, וסתרי.  כג ויקח אהרן את-אלישבע בת-עמינדב, אחות נחשון–לו לאשה; ותלד לו, את-נדב ואת-אביהוא, את-אלעזר, ואת-איתמר.  כד ובני קרח, אסיר ואלקנה ואביאסף; אלה, משפחת הקרחי.  כה ואלעזר בן-אהרן לקח-לו מבנות פוטיאל, לו לאשה, ותלד לו, את-פינחס; אלה, ראשי אבות הלוים–למשפחתם.  כו הוא אהרן, ומשה–אשר אמר יהוה, להם, הוציאו את-בני ישראל מארץ מצרים, על-צבאתם.  כז הם, המדברים אל-פרעה מלך-מצרים, להוציא את-בני-ישראל, ממצרים; הוא משה, ואהרן.  כח ויהי, ביום דבר יהוה אל-משה–בארץ מצרים.  {ס}

כט וידבר יהוה אל-משה לאמר, אני יהוה; דבר, אל-פרעה מלך מצרים, את כל-אשר אני, דבר אליך.  ל ויאמר משה, לפני יהוה:  הן אני, ערל שפתים, ואיך, ישמע אלי פרעה.  {פ}

שמות פרק כ

א וידבר אלהים, את כל-הדברים האלה לאמר.  {ס}

ב * אנכי יהוה אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים:  לא-יהיה לך אלהים אחרים, על-פני.  ג לא-תעשה לך פסל, וכל-תמונה, אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת–ואשר במים, מתחת לארץ.  ד לא-תשתחוה להם, ולא תעבדם:  כי אנכי יהוה אלהיך, אל קנא–פקד עון אבת על-בנים על-שלשים ועל-רבעים, לשנאי.  ה ועשה חסד, לאלפים–לאהבי, ולשמרי מצותי.  {ס}

ו לא תשא את-שם-יהוה אלהיך, לשוא:  כי לא ינקה יהוה, את אשר-ישא את-שמו לשוא.  {פ}

ז זכור את-יום השבת, לקדשו.  ח ששת ימים תעבד, ועשית כל-מלאכתך.  ט ויום, השביעי–שבת, ליהוה אלהיך:  לא-תעשה כל-מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך, אשר בשעריך.  י כי ששת-ימים עשה יהוה את-השמים ואת-הארץ, את-הים ואת-כל-אשר-בם, וינח, ביום השביעי; על-כן, ברך יהוה את-יום השבת–ויקדשהו.  {ס}

יא כבד את-אביך, ואת-אמך–למען, יארכון ימיך, על האדמה, אשר-יהוה אלהיך נתן לך.  {ס}

יב לא תרצח,  {ס}  לא תנאף;  {ס}  לא תגנב,  {ס}  לא-תענה ברעך עד שקר.  {ס}

יג לא תחמד, בית רעך;  {ס}  לא-תחמד אשת רעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמרו, וכל, אשר לרעך.  {פ}

יד וכל-העם ראים את-הקולת ואת-הלפידם, ואת קול השפר, ואת-ההר, עשן; וירא העם וינעו, ויעמדו מרחק.  טו ויאמרו, אל-משה, דבר-אתה עמנו, ונשמעה; ואל-ידבר עמנו אלהים, פן-נמות.  טז ויאמר משה אל-העם, אל-תיראו, כי לבעבור נסות אתכם, בא האלהים; ובעבור, תהיה יראתו על-פניכם–לבלתי תחטאו.  יז ויעמד העם, מרחק; ומשה נגש אל-הערפל, אשר-שם האלהים.  {ס}

יח ויאמר יהוה אל-משה, כה תאמר אל-בני ישראל:  אתם ראיתם–כי מן-השמים, דברתי עמכם.  יט לא תעשון, אתי:  אלהי כסף ואלהי זהב, לא תעשו לכם.  כ מזבח אדמה, תעשה-לי, וזבחת עליו את-עלתיך ואת-שלמיך, את-צאנך ואת-בקרך; בכל-המקום אשר אזכיר את-שמי, אבוא אליך וברכתיך.  כא ואם-מזבח אבנים תעשה-לי, לא-תבנה אתהן גזית:  כי חרבך הנפת עליה, ותחללה.  כבולא-תעלה במעלת, על-מזבחי:  אשר לא-תגלה ערותך, עליו.  {פ}

שמות פרק לג

א וידבר יהוה אל-משה, לך עלה מזה–אתה והעם, אשר העלית מארץ מצרים:  אל-הארץ, אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר, לזרעך, אתננה.  ב ושלחתי לפניך, מלאך; וגרשתי, את-הכנעני האמרי, והחתי והפרזי, החוי והיבוסי.  ג אל-ארץ זבת חלב, ודבש:  כי לא אעלה בקרבך, כי עם-קשה-ערף אתה–פן-אכלך, בדרך.  ד וישמע העם, את-הדבר הרע הזה–ויתאבלו; ולא-שתו איש עדיו, עליו. ה ויאמר יהוה אל-משה, אמר אל-בני-ישראל אתם עם-קשה-ערף–רגע אחד אעלה בקרבך, וכליתיך; ועתה, הורד עדיך מעליך, ואדעה, מה אעשה-לך.  ו ויתנצלו בני-ישראל את-עדים, מהר חורב.  ז ומשה יקח את-האהל ונטה-לו מחוץ למחנה, הרחק מן-המחנה, וקרא לו, אהל מועד; והיה, כל-מבקש יהוה, יצא אל-אהל מועד, אשר מחוץ למחנה.  ח והיה, כצאת משה אל-האהל, יקומו כל-העם, ונצבו איש פתח אהלו; והביטו אחרי משה, עד-באו האהלה.  ט והיה, כבא משה האהלה, ירד עמוד הענן, ועמד פתח האהל; ודבר, עם-משה.  י וראה כל-העם את-עמוד הענן, עמד פתח האהל; וקם כל-העם והשתחוו, איש פתח אהלו.  יא ודבר יהוה אל-משה פנים אל-פנים, כאשר ידבר איש אל-רעהו; ושב, אל-המחנה, ומשרתו יהושע בן-נון נער, לא ימיש מתוך האהל.  {פ}

יב ויאמר משה אל-יהוה, ראה אתה אמר אלי העל את-העם הזה, ואתה לא הודעתני, את אשר-תשלח עמי; ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם-מצאת חן בעיני.  יג ועתה אם-נא מצאתי חן בעיניך, הודעני נא את-דרכך, ואדעך, למען אמצא-חן בעיניך; וראה, כי עמך הגוי הזה.  יד ויאמר:  פני ילכו, והנחתי לך.  טו ויאמר, אליו:  אם-אין פניך הלכים, אל-תעלנו מזה.  טז ובמה יודע אפוא, כי-מצאתי חן בעיניך אני ועמך–הלוא, בלכתך עמנו; ונפלינו, אני ועמך, מכל-העם, אשר על-פני האדמה.  {פ}

יז ויאמר יהוה אל-משה, גם את-הדבר הזה אשר דברת אעשה:  כי-מצאת חן בעיני, ואדעך בשם.  יח ויאמר:  הראני נא, את-כבדך.  יט ויאמר, אני אעביר כל-טובי על-פניך, וקראתי בשם יהוה, לפניך; וחנתי את-אשר אחן, ורחמתי את-אשר ארחם.  כ ויאמר, לא תוכל לראת את-פני:  כי לא-יראני האדם, וחי.  כא ויאמר יהוה, הנה מקום אתי; ונצבת, על-הצור.  כב והיה בעבר כבדי, ושמתיך בנקרת הצור; ושכתי כפי עליך, עד-עברי.  כג והסרתי, את-כפי, וראית, את-אחרי; ופני, לא יראו.  {פ}

שמות פרק לד

א ויאמר יהוה אל-משה, פסל-לך שני-לחת אבנים כראשנים; וכתבתי, על-הלחת, את-הדברים, אשר היו על-הלחת הראשנים אשר שברת.  ב והיה נכון, לבקר; ועלית בבקר אל-הר סיני, ונצבת לי שם על-ראש ההר.  ג ואיש לא-יעלה עמך, וגם-איש אל-ירא בכל-ההר; גם-הצאן והבקר אל-ירעו, אל-מול ההר ההוא.  ד ויפסל שני-לחת אבנים כראשנים, וישכם משה בבקר ויעל אל-הר סיני, כאשר צוה יהוה, אתו; ויקח בידו, שני לחת אבנים.  ה וירד יהוה בענן, ויתיצב עמו שם; ויקרא בשם, יהוה.  ו ויעבר יהוה על-פניו, ויקרא, יהוה יהוה, אל רחום וחנון–ארך אפים, ורב-חסד ואמת.  ז נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה; ונקה, לא ינקה–פקד עון אבות על-בנים ועל-בני בנים, על-שלשים ועל-רבעים.  ח וימהר, משה; ויקד ארצה, וישתחו.  ט ויאמר אם-נא מצאתי חן בעיניך, אדני, ילך-נא אדני, בקרבנו:  כי עם-קשה-ערף הוא, וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו.  י ויאמר, הנה אנכי כרת ברית, נגד כל-עמך אעשה נפלאת, אשר לא-נבראו בכל-הארץ ובכל-הגוים; וראה כל-העם אשר-אתה בקרבו את-מעשה יהוה, כי-נורא הוא, אשר אני, עשה עמך.  יא שמר-לך–את אשר אנכי, מצוך היום; הנני גרש מפניך, את-האמרי והכנעני, והחתי והפרזי, והחוי והיבוסי.  יב השמר לך, פן-תכרת ברית ליושב הארץ, אשר אתה, בא עליה:  פן-יהיה למוקש, בקרבך.  יג כי את-מזבחתם תתצון, ואת-מצבתם תשברון; ואת-אשריו, תכרתון.  יד כי לא תשתחוה, לאל אחר:  כי יהוה קנא שמו, אל קנא הוא.  טופן-תכרת ברית, ליושב הארץ; וזנו אחרי אלהיהם, וזבחו לאלהיהם, וקרא לך, ואכלת מזבחו.  טז ולקחת מבנתיו, לבניך; וזנו בנתיו, אחרי אלהיהן, והזנו את-בניך, אחרי אלהיהן.  יז אלהי מסכה, לא תעשה-לך.  יח את-חג המצות, תשמר–שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך, למועד חדש האביב:  כי בחדש האביב, יצאת ממצרים.  יט כל-פטר רחם, לי; וכל-מקנך תזכר, פטר שור ושה.  כ ופטר חמור תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; כל בכור בניך תפדה, ולא-יראו פני ריקם.  כא ששת ימים תעבד, וביום השביעי תשבת; בחריש ובקציר, תשבת.  כב וחג שבעת תעשה לך, בכורי קציר חטים; וחג, האסיף–תקופת, השנה.  כג שלש פעמים, בשנה–יראה, כל-זכורך, את-פני האדן יהוה, אלהי ישראל.  כד כי-אוריש גוים מפניך, והרחבתי את-גבלך; ולא-יחמד איש, את-ארצך, בעלתך לראות את-פני יהוה אלהיך, שלש פעמים בשנה.  כה לא-תשחט על-חמץ, דם-זבחי; ולא-ילין לבקר, זבח חג הפסח.  כו ראשית, בכורי אדמתך, תביא, בית יהוה אלהיך; לא-תבשל גדי, בחלב אמו.  {פ}

כז ויאמר יהוה אל-משה, כתב-לך את-הדברים האלה:  כי על-פי הדברים האלה, כרתי אתך ברית–ואת-ישראל.  כח ויהי-שם עם-יהוה, ארבעים יום וארבעים לילה–לחם לא אכל, ומים לא שתה; ויכתב על-הלחת, את דברי הברית–עשרת, הדברים.  כט ויהי, ברדת משה מהר סיני, ושני לחת העדת ביד-משה, ברדתו מן-ההר; ומשה לא-ידע, כי קרן עור פניו–בדברו אתו.  ל וירא אהרן וכל-בני ישראל, את-משה, והנה קרן, עור פניו; וייראו, מגשת אליו.  לא ויקרא אלהם משה, וישבו אליו אהרן וכל-הנשאים בעדה; וידבר משה, אלהם.  לב ואחרי-כן נגשו, כל-בני ישראל; ויצום–את כל-אשר דבר יהוה אתו, בהר סיני.  לג ויכל משה, מדבר אתם; ויתן על-פניו, מסוה.  לד ובבא משה לפני יהוה, לדבר אתו, יסיר את-המסוה, עד-צאתו; ויצא, ודבר אל-בני ישראל, את, אשר יצוה.  לה וראו בני-ישראל, את-פני משה, כי קרן, עור פני משה; והשיב משה את-המסוה על-פניו, עד-באו לדבר אתו.  {ס}

דברים פרק ג

א ונפן ונעל, דרך הבשן; ויצא עוג מלך-הבשן לקראתנו הוא וכל-עמו, למלחמה–אדרעי.  ב ויאמר יהוה אלי, אל-תירא אתו–כי בידך נתתי אתו ואת-כל-עמו, ואת-ארצו; ועשית לו–כאשר עשית לסיחן מלך האמרי, אשר יושב בחשבון.  ג ויתן יהוה אלהינו בידנו, גם את-עוג מלך-הבשן–ואת-כל-עמו; ונכהו, עד-בלתי השאיר-לו שריד.  ד ונלכד את-כל-עריו, בעת ההוא–לא היתה קריה, אשר לא-לקחנו מאתם:  ששים עיר כל-חבל ארגב, ממלכת עוג בבשן.  ה כל-אלה ערים בצרת, חומה גבהה–דלתים ובריח:  לבד מערי הפרזי, הרבה מאד.  ו ונחרם אותם–כאשר עשינו, לסיחן מלך חשבון:  החרם כל-עיר מתם, הנשים והטף.  ז וכל-הבהמה ושלל הערים, בזונו לנו.  ח ונקח בעת ההוא, את-הארץ, מיד שני מלכי האמרי, אשר בעבר הירדן–מנחל ארנן, עד-הר חרמון.  ט צידנים יקראו לחרמון, שרין; והאמרי, יקראו-לו שניר.  י כל ערי המישר, וכל-הגלעד וכל-הבשן, עד-סלכה, ואדרעי–ערי ממלכת עוג, בבשן.  יא כי רק-עוג מלך הבשן, נשאר מיתר הרפאים–הנה ערשו ערש ברזל, הלה הוא ברבת בני עמון:  תשע אמות ארכה, וארבע אמות רחבה–באמת-איש.  יב ואת-הארץ הזאת ירשנו, בעת ההוא; מערער אשר-על-נחל ארנן, וחצי הר-הגלעד ועריו–נתתי, לראובני ולגדי.  יג ויתר הגלעד וכל-הבשן, ממלכת עוג–נתתי, לחצי שבט המנשה:  כל חבל הארגב לכל-הבשן, ההוא יקרא ארץ רפאים.  יד יאיר בן-מנשה, לקח את-כל-חבל ארגב, עד-גבול הגשורי, והמעכתי; ויקרא אתם על-שמו את-הבשן חות יאיר, עד היום הזה.  טו ולמכיר, נתתי את-הגלעד.  טז ולראובני ולגדי נתתי מן-הגלעד, ועד-נחל ארנן, תוך הנחל, וגבל–ועד יבק הנחל, גבול בני עמון.  יז והערבה, והירדן וגבל–מכנרת, ועד ים הערבה ים המלח, תחת אשדת הפסגה, מזרחה.  יח ואצו אתכם, בעת ההוא לאמר:  יהוה אלהיכם, נתן לכם את-הארץ הזאת לרשתה–חלוצים תעברו לפני אחיכם בני-ישראל, כל-בני-חיל.  יט רק נשיכם וטפכם, ומקנכם, ידעתי, כי-מקנה רב לכם–ישבו, בעריכם, אשר נתתי, לכם.  כ עד אשר-יניח יהוה לאחיכם, ככם, וירשו גם-הם, את-הארץ אשר יהוה אלהיכם נתן להם בעבר הירדן; ושבתם, איש לירשתו, אשר נתתי, לכם.  כאואת-יהושוע צויתי, בעת ההוא לאמר:  עיניך הראת, את כל-אשר עשה יהוה אלהיכם לשני המלכים האלה–כן-יעשה יהוה לכל-הממלכות, אשר אתה עבר שמה.  כב לא, תיראום:  כי יהוה אלהיכם, הוא הנלחם לכם.  {ס}

כג ואתחנן, אל-יהוה, בעת ההוא, לאמר.  כד אדני יהוה, אתה החלות להראות את-עבדך, את-גדלך, ואת-ידך החזקה–אשר מי-אל בשמים ובארץ, אשר-יעשה כמעשיך וכגבורתך.  כה אעברה-נא, ואראה את-הארץ הטובה, אשר, בעבר הירדן:  ההר הטוב הזה, והלבנן.  כו ויתעבר יהוה בי למענכם, ולא שמע אלי; ויאמר יהוה אלי, רב-לך–אל-תוסף דבר אלי עוד, בדבר הזה.  כז עלה ראש הפסגה, ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה–וראה בעיניך:  כי-לא תעבר, את-הירדן הזה.  כח וצו את-יהושע, וחזקהו ואמצהו:  כי-הוא יעבר, לפני העם הזה, והוא ינחיל אותם, את-הארץ אשר תראה.  כט ונשב בגיא, מול בית פעור.  {פ}

דברים פרק ה

א ויקרא משה, אל-כל-ישראל, ויאמר אלהם שמע ישראל את-החקים ואת-המשפטים, אשר אנכי דבר באזניכם היום; ולמדתם אתם, ושמרתם לעשתם.  ב יהוה אלהינו, כרת עמנו ברית–בחרב.  ג לא את-אבתינו, כרת יהוה את-הברית הזאת:  כי אתנו, אנחנו אלה פה היום כלנו חיים.  ד פנים בפנים, דבר יהוה עמכם בהר–מתוך האש.  ה אנכי עמד בין-יהוה וביניכם, בעת ההוא, להגיד לכם, את-דבר יהוה:  כי יראתם מפני האש, ולא-עליתם בהר לאמר.  {ס}

ו  אנכי יהוה אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים:  לא-יהיה לך אלהים אחרים, על-פני.  ז לא-תעשה לך פסל, כל-תמונה, אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת–ואשר במים, מתחת לארץ.  ח לא-תשתחוה להם, ולא תעבדם:  כי אנכי יהוה אלהיך, אל קנא–פקד עון אבות על-בנים ועל-שלשים ועל-רבעים, לשנאי.  ט ועשה חסד, לאלפים–לאהבי, ולשמרי מצותו (מצותי).  {ס}

י לא תשא את-שם-יהוה אלהיך, לשוא:  כי לא ינקה יהוה, את אשר-ישא את-שמו לשוא.  {ס}

יא שמור את-יום השבת, לקדשו, כאשר צוך, יהוה אלהיך.  יב ששת ימים תעבד, ועשית כל-מלאכתך.  יג ויום, השביעי–שבת, ליהוה אלהיך:  לא תעשה כל-מלאכה אתה ובנך-ובתך ועבדך-ואמתך ושורך וחמרך וכל-בהמתך, וגרך אשר בשעריך–למען ינוח עבדך ואמתך, כמוך.  יד וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויצאך יהוה אלהיך משם, ביד חזקה ובזרע נטויה; על-כן, צוך יהוה אלהיך, לעשות, את-יום השבת.  {ס}

טו כבד את-אביך ואת-אמך, כאשר צוך יהוה אלהיך–למען יאריכן ימיך, ולמען ייטב לך, על האדמה, אשר-יהוה אלהיך נתן לך.  {ס}

טז לא תרצח,  {ס}  ולא תנאף;  {ס}  ולא תגנב,  {ס}  ולא-תענה ברעך עד שוא.  {ס}

יז ולא תחמד, אשת רעך;  {ס}  ולא תתאוה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו, וכל, אשר לרעך.  {ס}

יח את-הדברים האלה דבר יהוה אל-כל-קהלכם בהר, מתוך האש הענן והערפל–קול גדול, ולא יסף; ויכתבם, על-שני לחת אבנים, ויתנם, אלי.  יט ויהי, כשמעכם את-הקול מתוך החשך, וההר, בער באש; ותקרבון אלי, כל-ראשי שבטיכם וזקניכם.  כ ותאמרו, הן הראנו יהוה אלהינו את-כבדו ואת-גדלו, ואת-קלו שמענו, מתוך האש; היום הזה ראינו, כי-ידבר אלהים את-האדם וחי.  כא ועתה, למה נמות, כי תאכלנו, האש הגדלה הזאת; אם-יספים אנחנו, לשמע את-קול יהוה אלהינו עוד–ומתנו.  כב כי מי כל-בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך-האש, כמנו–ויחי.  כג קרב אתה ושמע, את כל-אשר יאמר יהוה אלהינו; ואת תדבר אלינו, את כל-אשר ידבר יהוה אלהינו אליך–ושמענו ועשינו.  כד וישמע יהוה את-קול דבריכם, בדברכם אלי; ויאמר יהוה אלי, שמעתי את-קול דברי העם הזה אשר דברו אליך–היטיבו, כל-אשר דברו.  כה מי-יתן והיה לבבם זה להם, ליראה אתי ולשמר את-כל-מצותי–כל-הימים:  למען ייטב להם ולבניהם, לעלם.  כו לך, אמר להם:  שובו לכם, לאהליכם.  כזואתה, פה עמד עמדי, ואדברה אליך את כל-המצוה והחקים והמשפטים, אשר תלמדם; ועשו בארץ, אשר אנכי נתן להם לרשתה.  כח ושמרתם לעשות, כאשר צוה יהוה אלהיכם אתכם:  לא תסרו, ימין ושמאל.  כט בכל-הדרך, אשר צוה יהוה אלהיכם אתכם–תלכו:  למען תחיון, וטוב לכם, והארכתם ימים, בארץ אשר תירשון.

דברים פרק ט

א שמע ישראל, אתה עבר היום את-הירדן, לבא לרשת גוים, גדלים ועצמים ממך–ערים גדלת ובצרת, בשמים.  ב עם-גדול ורם, בני ענקים:  אשר אתה ידעת, ואתה שמעת–מי יתיצב, לפני בני ענק.  גוידעת היום, כי יהוה אלהיך הוא-העבר לפניך אש אכלה–הוא ישמידם והוא יכניעם, לפניך; והורשתם והאבדתם מהר, כאשר דבר יהוה לך.  ד אל-תאמר בלבבך, בהדף יהוה אלהיך אתם מלפניך לאמר, בצדקתי הביאני יהוה, לרשת את-הארץ הזאת:  וברשעת הגוים האלה, יהוה מורישם מפניך.  ה לא בצדקתך, ובישר לבבך, אתה בא, לרשת את-ארצם:  כי ברשעת הגוים האלה, יהוה אלהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את-הדבר אשר נשבע יהוה לאבתיך, לאברהם ליצחק וליעקב.  ו וידעת, כי לא בצדקתך יהוה אלהיך נתן לך את-הארץ הטובה הזאת–לרשתה:  כי עם-קשה-ערף, אתה.  ז זכר, אל-תשכח, את אשר-הקצפת את-יהוה אלהיך, במדבר:  למן-היום אשר-יצאת מארץ מצרים, עד-באכם עד-המקום הזה, ממרים הייתם, עם-יהוה.  ח ובחרב הקצפתם, את-יהוה; ויתאנף יהוה בכם, להשמיד אתכם.  ט בעלתי ההרה, לקחת לוחת האבנים לוחת הברית, אשר-כרת יהוה, עמכם; ואשב בהר, ארבעים יום וארבעים לילה–לחם לא אכלתי, ומים לא שתיתי.  י ויתן יהוה אלי, את-שני לוחת האבנים–כתבים, באצבע אלהים; ועליהם, ככל-הדברים אשר דבר יהוה עמכם בהר מתוך האש–ביום הקהל.  יא ויהי, מקץ ארבעים יום, וארבעים, לילה; נתן יהוה אלי, את-שני לחת האבנים–לחות הברית.  יב ויאמר יהוה אלי, קום רד מהר מזה–כי שחת עמך, אשר הוצאת ממצרים:  סרו מהר, מן-הדרך אשר צויתם–עשו להם, מסכה.  יג ויאמר יהוה, אלי לאמר:  ראיתי את-העם הזה, והנה עם-קשה-ערף הוא.  יד הרף ממני, ואשמידם, ואמחה את-שמם, מתחת השמים; ואעשה, אותך, לגוי-עצום ורב, ממנו.  טו ואפן, וארד מן-ההר, וההר, בער באש; ושני לוחת הברית, על שתי ידי.  טז וארא, והנה חטאתם ליהוה אלהיכם–עשיתם לכם, עגל מסכה:  סרתם מהר–מן-הדרך, אשר-צוה יהוה אתכם.  יז ואתפש, בשני הלחת, ואשלכם, מעל שתי ידי; ואשברם, לעיניכם.  יח ואתנפל לפני יהוה כראשנה, ארבעים יום וארבעים לילה–לחם לא אכלתי, ומים לא שתיתי:  על כל-חטאתכם אשר חטאתם, לעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו.  יט כי יגרתי, מפני האף והחמה, אשר קצף יהוה עליכם, להשמיד אתכם; וישמע יהוה אלי, גם בפעם ההוא.  כ ובאהרן, התאנף יהוה מאד–להשמידו; ואתפלל גם-בעד אהרן, בעת ההוא.  כא ואת-חטאתכם אשר-עשיתם את-העגל, לקחתי ואשרף אתו באש, ואכת אתו טחון היטב, עד אשר-דק לעפר; ואשלך, את-עפרו, אל-הנחל, הירד מן-ההר.  כב ובתבערה, ובמסה, ובקברת, התאוה–מקצפים הייתם, את-יהוה.  כג ובשלח יהוה אתכם, מקדש ברנע לאמר, עלו ורשו את-הארץ, אשר נתתי לכם; ותמרו, את-פי יהוה אלהיכם, ולא האמנתם לו, ולא שמעתם בקלו.  כד ממרים הייתם, עם-יהוה, מיום, דעתי אתכם.  כה ואתנפל לפני יהוה, את ארבעים היום ואת-ארבעים הלילה–אשר התנפלתי:  כי-אמר יהוה, להשמיד אתכם.  כו ואתפלל אל-יהוה, ואמר, אדני יהוה אל-תשחת עמך ונחלתך, אשר פדית בגדלך–אשר-הוצאת ממצרים, ביד חזקה.  כז זכר, לעבדיך–לאברהם ליצחק, וליעקב:  אל-תפן, אל-קשי העם הזה, ואל-רשעו, ואל-חטאתו.  כח פן-יאמרו, הארץ אשר הוצאתנו משם, מבלי יכלת יהוה, להביאם אל-הארץ אשר-דבר להם; ומשנאתו אותם, הוציאם להמתם במדבר.  כט והם עמך, ונחלתך, אשר הוצאת בכחך הגדל, ובזרעך הנטויה.  {פ}

דברים פרק יא

א ואהבת, את יהוה אלהיך; ושמרת משמרתו, וחקתיו ומשפטיו ומצותיו–כל-הימים.  ב וידעתם, היום, כי לא את-בניכם אשר לא-ידעו ואשר לא-ראו, את-מוסר יהוה אלהיכם:  את-גדלו–את-ידו החזקה, וזרעו הנטויה.  ג ואת-אתתיו, ואת-מעשיו, אשר עשה, בתוך מצרים–לפרעה מלך-מצרים, ולכל-ארצו.  ד ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו, אשר הציף את-מי ים-סוף על-פניהם, ברדפם, אחריכם; ויאבדם יהוה, עד היום הזה.  ה ואשר עשה לכם, במדבר, עד-באכם, עד-המקום הזה.  ו ואשר עשה לדתן ולאבירם, בני אליאב בן-ראובן, אשר פצתה הארץ את-פיה, ותבלעם ואת-בתיהם ואת-אהליהם–ואת כל-היקום אשר ברגליהם, בקרב כל-ישראל.  ז כי עיניכם הראת, את-כל-מעשה יהוה הגדל, אשר, עשה.  ח ושמרתם, את-כל-המצוה, אשר אנכי מצוך, היום–למען תחזקו, ובאתם וירשתם את-הארץ, אשר אתם עברים שמה, לרשתה.  ט ולמען תאריכו ימים על-האדמה, אשר נשבע יהוה לאבתיכם לתת להם ולזרעם–ארץ זבת חלב, ודבש.  {ס}

י כי הארץ, אשר אתה בא-שמה לרשתה–לא כארץ מצרים הוא, אשר יצאתם משם:  אשר תזרע את-זרעך, והשקית ברגלך כגן הירק.  יא והארץ, אשר אתם עברים שמה לרשתה–ארץ הרים, ובקעת; למטר השמים, תשתה-מים.  יב ארץ, אשר-יהוה אלהיך דרש אתה:  תמיד, עיני יהוה אלהיך בה–מרשית השנה, ועד אחרית שנה.  {ס}

יג והיה, אם-שמע תשמעו אל-מצותי, אשר אנכי מצוה אתכם, היום–לאהבה את-יהוה אלהיכם, ולעבדו, בכל-לבבכם, ובכל-נפשכם.  יד ונתתי מטר-ארצכם בעתו, יורה ומלקוש; ואספת דגנך, ותירשך ויצהרך.  טו ונתתי עשב בשדך, לבהמתך; ואכלת, ושבעת.  טז השמרו לכם, פן יפתה לבבכם; וסרתם, ועבדתם אלהים אחרים, והשתחויתם, להם.  יז וחרה אף-יהוה בכם, ועצר את-השמים ולא-יהיה מטר, והאדמה, לא תתן את-יבולה; ואבדתם מהרה, מעל הארץ הטבה, אשר יהוה, נתן לכם.  יח ושמתם את-דברי אלה, על-לבבכם ועל-נפשכם; וקשרתם אתם לאות על-ידכם, והיו לטוטפת בין עיניכם.  יט ולמדתם אתם את-בניכם, לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך.  כ וכתבתם על-מזוזות ביתך, ובשעריך.  כא למען ירבו ימיכם, וימי בניכם, על האדמה, אשר נשבע יהוה לאבתיכם לתת להם–כימי השמים, על-הארץ.  {ס}

כב כי אם-שמר תשמרון את-כל-המצוה הזאת, אשר אנכי מצוה אתכם–לעשתה:  לאהבה את-יהוה אלהיכם, ללכת בכל-דרכיו–ולדבקה-בו.  כג והוריש יהוה את-כל-הגוים האלה, מלפניכם; וירשתם גוים, גדלים ועצמים מכם.  כד כל-המקום, אשר תדרך כף-רגלכם בו–לכם יהיה:  מן-המדבר והלבנון מן-הנהר נהר-פרת, ועד הים האחרון–יהיה, גבלכם.  כה לא-יתיצב איש, בפניכם:  פחדכם ומוראכם יתן יהוה אלהיכם, על-פני כל-הארץ אשר תדרכו-בה, כאשר, דבר לכם.  {ס}

כו ראה, אנכי נתן לפניכם–היום:  ברכה, וקללה.  כז את-הברכה–אשר תשמעו, אל-מצות יהוה אלהיכם, אשר אנכי מצוה אתכם, היום.  כח והקללה, אם-לא תשמעו אל-מצות יהוה אלהיכם, וסרתם מן-הדרך, אשר אנכי מצוה אתכם היום:  ללכת, אחרי אלהים אחרים–אשר לא-ידעתם.  {ס}

כט והיה, כי יביאך יהוה אלהיך, אל-הארץ, אשר-אתה בא-שמה לרשתה–ונתתה את-הברכה על-הר גרזים, ואת-הקללה על-הר עיבל.  ל הלא-המה בעבר הירדן, אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני, הישב בערבה–מול, הגלגל, אצל, אלוני מרה.  לא כי אתם, עברים את-הירדן, לבא לרשת את-הארץ, אשר-יהוה אלהיכם נתן לכם; וירשתם אתה, וישבתם-בה.  לב ושמרתם לעשות, את כל-החקים ואת-המשפטים, אשר אנכי נתן לפניכם, היום.

תהילים פרק כט

א  מזמור, לדוד:    הבו ליהוה, בני אלים; הבו ליהוה, כבוד ועז.
ב  הבו ליהוה, כבוד שמו;    השתחוו ליהוה, בהדרת-קדש.
ג  קול יהוה,    על-המים: אל-הכבוד הרעים;    יהוה, על-מים רבים.
ד  קול-יהוה בכח;    קול יהוה, בהדר.
ה  קול יהוה, שבר ארזים;    וישבר יהוה, את-ארזי הלבנון.
ו  וירקידם כמו-עגל;    לבנון ושרין, כמו בן-ראמים.
ז  קול-יהוה חצב;    להבות אש.
ח  קול יהוה, יחיל מדבר;    יחיל יהוה, מדבר קדש.
ט  קול יהוה, יחולל אילות–    ויחשף יערות: ובהיכלו–    כלו, אמר כבוד.
י  יהוה, למבול ישב;    וישב יהוה, מלך לעולם.
יא  יהוה–עז, לעמו יתן;    יהוה, יברך את-עמו בשלום.

תהילים פרק פט

א  משכיל, לאיתן האזרחי.
ב  חסדי יהוה, עולם אשירה;    לדר ודר, אודיע אמונתך בפי.
ג  כי-אמרתי–עולם, חסד יבנה;    שמים, תכן אמונתך בהם.
ד  כרתי ברית, לבחירי;    נשבעתי, לדוד עבדי.
ה  עד-עולם, אכין זרעך;    ובניתי לדר-ודור כסאך סלה.
ו  ויודו שמים פלאך יהוה;    אף-אמונתך, בקהל קדשים.
ז  כי מי בשחק, יערך ליהוה;    ידמה ליהוה, בבני אלים.
ח  אל נערץ, בסוד-קדשים רבה;    ונורא, על-כל-סביביו.
ט  יהוה, אלהי צבאות–מי-כמוך חסין יה;    ואמונתך, סביבותיך.
י  אתה מושל, בגאות הים;    בשוא גליו, אתה תשבחם.
יא  אתה דכאת כחלל רהב;    בזרוע עזך, פזרת אויביך.
יב  לך שמים, אף-לך ארץ;    תבל ומלאה, אתה יסדתם.
יג  צפון וימין, אתה בראתם;    תבור וחרמון, בשמך ירננו.
יד  לך זרוע, עם-גבורה;    תעז ידך, תרום ימינך.
טו  צדק ומשפט, מכון כסאך;    חסד ואמת, יקדמו פניך.
טז  אשרי העם, ידעי תרועה;    יהוה, באור-פניך יהלכון.
יז  בשמך, יגילון כל-היום;    ובצדקתך ירומו.
יח  כי-תפארת עזמו אתה;    וברצונך, תרים (תרום) קרנינו.
יט  כי ליהוה, מגננו;    ולקדוש ישראל מלכנו.
כ  אז דברת בחזון, לחסידיך–    ותאמר, שויתי עזר על-גבור; הרימותי בחור    מעם.
כא  מצאתי, דוד עבדי;    בשמן קדשי משחתיו.
כב  אשר ידי, תכון עמו;    אף-זרועי תאמצנו.
כג  לא-ישיא אויב בו;    ובן-עולה, לא יעננו.
כד  וכתותי מפניו צריו;    ומשנאיו אגוף.
כה  ואמונתי וחסדי עמו;    ובשמי, תרום קרנו.
כו  ושמתי בים ידו;    ובנהרות ימינו.
כז  הוא יקראני, אבי אתה;    אלי, וצור ישועתי.
כח  אף-אני, בכור אתנהו;    עליון, למלכי-ארץ.
כט  לעולם, אשמור- (אשמר-) לו חסדי;    ובריתי, נאמנת לו.
ל  ושמתי לעד זרעו;    וכסאו, כימי שמים.
לא  אם-יעזבו בניו, תורתי;    ובמשפטי, לא ילכון.
לב  אם-חקתי יחללו;    ומצותי, לא ישמרו.
לג  ופקדתי בשבט פשעם;    ובנגעים עונם.
לד  וחסדי, לא-אפיר מעמו;    ולא-אשקר, באמונתי.
לה  לא-אחלל בריתי;    ומוצא שפתי, לא אשנה.
לו  אחת, נשבעתי בקדשי:    אם-לדוד אכזב.
לז  זרעו, לעולם יהיה;    וכסאו כשמש נגדי.
לח  כירח, יכון עולם;    ועד בשחק, נאמן סלה.
לט  ואתה זנחת, ותמאס;    התעברת, עם-משיחך.
מ  נארתה, ברית עבדך;    חללת לארץ נזרו.
מא  פרצת כל-גדרתיו;    שמת מבצריו מחתה.
מב  שסהו, כל-עברי דרך;    היה חרפה, לשכניו.
מג  הרימות, ימין צריו;    השמחת, כל-אויביו.
מד  אף-תשיב, צור חרבו;    ולא הקימתו, במלחמה.
מה  השבת מטהרו;    וכסאו, לארץ מגרתה.
מו  הקצרת, ימי עלומיו;    העטית עליו בושה סלה.
מז  עד-מה יהוה, תסתר לנצח;    תבער כמו-אש חמתך.
מח  זכר-אני מה-חלד;    על-מה-שוא, בראת כל-בני-אדם.
מט  מי גבר יחיה, ולא יראה-מות;    ימלט נפשו מיד-שאול סלה.
נ  איה, חסדיך הראשנים אדני:    נשבעת לדוד, באמונתך.
נא  זכר אדני, חרפת עבדיך;    שאתי בחיקי, כל-רבים עמים.
נב  אשר חרפו אויביך יהוה:    אשר חרפו, עקבות משיחך.
נג  ברוך יהוה לעולם:    אמן ואמן.

תהילים פרק קה

א  הודו ליהוה, קראו בשמו;    הודיעו בעמים, עלילותיו.
ב  שירו-לו, זמרו-לו;    שיחו, בכל-נפלאותיו.
ג  התהללו, בשם קדשו;    ישמח, לב מבקשי יהוה.
ד  דרשו יהוה ועזו;    בקשו פניו תמיד.
ה  זכרו–נפלאותיו אשר-עשה;    מפתיו, ומשפטי-פיו.
ו  זרע, אברהם עבדו:    בני יעקב בחיריו.
ז  הוא, יהוה אלהינו;    בכל-הארץ, משפטיו.
ח  זכר לעולם בריתו;    דבר צוה, לאלף דור.
ט  אשר כרת, את-אברהם;    ושבועתו לישחק.
י  ויעמידה ליעקב לחק;    לישראל, ברית עולם.
יא  לאמר–לך, אתן את-ארץ-כנען:    חבל, נחלתכם.
יב  בהיותם, מתי מספר;    כמעט, וגרים בה.
יג  ויתהלכו, מגוי אל-גוי;    מממלכה, אל-עם אחר.
יד  לא-הניח אדם לעשקם;    ויוכח עליהם מלכים.
טו  אל-תגעו במשיחי;    ולנביאי, אל-תרעו.
טז  ויקרא רעב, על-הארץ;    כל-מטה-לחם שבר.
יז  שלח לפניהם איש;    לעבד, נמכר יוסף.
יח  ענו בכבל רגליו (רגלו);    ברזל, באה נפשו.
יט  עד-עת בא-דברו–    אמרת יהוה צרפתהו.
כ  שלח מלך, ויתירהו;    משל עמים, ויפתחהו.
כא  שמו אדון לביתו;    ומשל, בכל-קנינו.
כב  לאסר שריו בנפשו;    וזקניו יחכם.
כג  ויבא ישראל מצרים;    ויעקב, גר בארץ-חם.
כד  ויפר את-עמו מאד;    ויעצמהו, מצריו.
כה  הפך לבם, לשנא עמו;    להתנכל, בעבדיו.
כו  שלח, משה עבדו;    אהרן, אשר בחר-בו.
כז  שמו-בם, דברי אתותיו;    ומפתים, בארץ חם.
כח  שלח חשך, ויחשך;    ולא-מרו, את-דבריו (דברו).
כט  הפך את-מימיהם לדם;    וימת, את-דגתם.
ל  שרץ ארצם צפרדעים;    בחדרי, מלכיהם.
לא  אמר, ויבא ערב;    כנים, בכל-גבולם.
לב  נתן גשמיהם ברד;    אש להבות בארצם.
לג  ויך גפנם, ותאנתם;    וישבר, עץ גבולם.
לד  אמר, ויבא ארבה;    וילק, ואין מספר.
לה  ויאכל כל-עשב בארצם;    ויאכל, פרי אדמתם.
לו  ויך כל-בכור בארצם;    ראשית, לכל-אונם.
לז  ויוציאם, בכסף וזהב;    ואין בשבטיו כושל.
לח  שמח מצרים בצאתם:    כי-נפל פחדם עליהם.
לט  פרש ענן למסך;    ואש, להאיר לילה.
מ  שאל, ויבא שלו;    ולחם שמים, ישביעם.
מא  פתח צור, ויזובו מים;    הלכו, בציות נהר.
מב  כי-זכר, את-דבר קדשו;    את-אברהם עבדו.
מג  ויוצא עמו בששון;    ברנה, את-בחיריו.
מד  ויתן להם, ארצות גוים;    ועמל לאמים יירשו.
מה  בעבור, ישמרו חקיו–    ותורתיו ינצרו; הללו-יה.

תהילים פרק קמה

א  תהלה, לדוד: ארוממך אלוהי המלך;    ואברכה שמך, לעולם ועד.
ב  בכל-יום אברכך;    ואהללה שמך, לעולם ועד.
ג  גדול יהוה ומהלל מאד;    ולגדלתו, אין חקר.
ד  דור לדור, ישבח מעשיך;    וגבורתיך יגידו.
ה  הדר, כבוד הודך–    ודברי נפלאתיך אשיחה.
ו  ועזוז נוראתיך יאמרו;    וגדלותיך (וגדלתך) אספרנה.
ז  זכר רב-טובך יביעו;    וצדקתך ירננו.
ח  חנון ורחום יהוה;    ארך אפים, וגדל-חסד.
ט  טוב-יהוה לכל;    ורחמיו, על-כל-מעשיו.
י  יודוך יהוה, כל-מעשיך;    וחסידיך, יברכוכה.
יא  כבוד מלכותך יאמרו;    וגבורתך ידברו.
יב  להודיע, לבני האדם–גבורתיו;    וכבוד, הדר מלכותו.
יג  מלכותך, מלכות כל-עלמים;    וממשלתך, בכל-דור ודר.
יד  סומך יהוה, לכל-הנפלים;    וזוקף, לכל-הכפופים.
טו  עיני-כל, אליך ישברו;    ואתה נותן-להם את-אכלם בעתו.
טז  פותח את-ידך;    ומשביע לכל-חי רצון.
יז  צדיק יהוה, בכל-דרכיו;    וחסיד, בכל-מעשיו.
יח  קרוב יהוה, לכל-קראיו–    לכל אשר יקראהו באמת.
יט  רצון-יראיו יעשה;    ואת-שועתם ישמע, ויושיעם.
כ  שומר יהוה, את-כל-אהביו;    ואת כל-הרשעים ישמיד.
כא  תהלת יהוה, ידבר-פי:    ויברך כל-בשר, שם קדשו–לעולם ועד.

תהילים פרק קנ

א  הללו-יה: הללו-אל בקדשו;    הללוהו, ברקיע עזו.
ב  הללוהו בגבורתיו;    הללוהו, כרב גדלו.
ג  הללוהו, בתקע שופר;    הללוהו, בנבל וכנור.
ד  הללוהו, בתף ומחול;    הללוהו, במנים ועגב.
ה  הללוהו בצלצלי-שמע;    הללוהו, בצלצלי תרועה.
ו  כל הנשמה, תהלל יה:            הללו-יה.

ירמיהו פרק י

א שמעו את-הדבר, אשר דבר יהוה עליכם–בית ישראל.  ב כה אמר יהוה, אל-דרך הגוים אל-תלמדו, ומאתות השמים, אל-תחתו:  כי-יחתו הגוים, מהמה.  ג כי-חקות העמים, הבל הוא:  כי-עץ מיער כרתו, מעשה ידי-חרש במעצד.  ד בכסף ובזהב, ייפהו; במסמרות ובמקבות יחזקום, ולוא יפיק.  ה כתמר מקשה המה ולא ידברו, נשוא ינשוא כי לא יצעדו; אל-תיראו מהם כי-לא ירעו, וגם-היטיב אין אותם.  {פ}

ו מאין כמוך, יהוה:  גדול אתה וגדול שמך, בגבורה.  ז מי לא יראך מלך הגוים, כי לך יאתה:  כי בכל-חכמי הגוים ובכל-מלכותם, מאין כמוך.  ח ובאחת, יבערו ויכסלו; מוסר הבלים, עץ הוא.  ט כסף מרקע מתרשיש יובא, וזהב מאופז–מעשה חרש, וידי צורף; תכלת וארגמן לבושם, מעשה חכמים כלם.  י ויהוה אלהים אמת, הוא-אלהים חיים ומלך עולם; מקצפו תרעש הארץ, ולא-יכלו גוים זעמו.  {פ}

יא כדנה, תאמרון להום, אלהיא, די-שמיא וארקא לא עבדו; יאבדו מארעא ומן-תחות שמיא, אלה.  {ס}

יב עשה ארץ בכחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו, נטה שמים.  יג לקול תתו המון מים, בשמים, ויעלה נשאים, מקצה ארץ (הארץ); ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאצרתיו.  יד נבער כל-אדם מדעת, הביש כל-צורף מפסל:  כי שקר נסכו, ולא-רוח בם.  טו הבל המה, מעשה תעתעים; בעת פקדתם, יאבדו.  טז לא-כאלה חלק יעקב, כי-יוצר הכל הוא, וישראל, שבט נחלתו:  יהוה צבאות, שמו.  {ס}

יז אספי מארץ, כנעתך–ישבתי (ישבת), במצור.  {ס}

יח כי-כה אמר יהוה, הנני קולע את-יושבי הארץ בפעם הזאת; והצרתי להם, למען ימצאו.  {ס}

יט אוי לי על-שברי, נחלה מכתי; ואני אמרתי, אך זה חלי ואשאנו.  כ אהלי שדד, וכל-מיתרי נתקו; בני יצאני, ואינם–אין-נטה עוד אהלי, ומקים יריעותי.  כא כי נבערו הרעים, ואת-יהוה לא דרשו; על-כן לא השכילו, וכל-מרעיתם נפוצה.  {פ}

כב קול שמועה הנה באה, ורעש גדול מארץ צפון:  לשום את-ערי יהודה, שממה–מעון תנים.  {ס}

כג ידעתי יהוה, כי לא לאדם דרכו; לא-לאיש הלך, והכין את-צעדו.  כד יסרני יהוה, אך-במשפט:  אל-באפך, פן-תמעטני.  כה שפך חמתך, על-הגוים אשר לא-ידעוך, ועל משפחות, אשר בשמך לא קראו:  כי-אכלו את-יעקב, ואכלהו ויכלהו, ואת-נוהו, השמו.  {פ}

ירמיהו פרק כג

א הוי רעים, מאבדים ומפצים את-צאן מרעיתי–נאם-יהוה.  {ס}

ב לכן כה-אמר יהוה אלהי ישראל, על-הרעים הרעים את-עמי, אתם הפצתם את-צאני ותדחום, ולא פקדתם אתם; הנני פקד עליכם את-רע מעלליכם, נאם-יהוה.  ג ואני, אקבץ את-שארית צאני, מכל הארצות, אשר-הדחתי אתם שם; והשבתי אתהן על-נוהן, ופרו ורבו.  ד והקמתי עליהם רעים, ורעום; ולא-ייראו עוד ולא-יחתו ולא יפקדו, נאם-יהוה.  {ס}

ה הנה ימים באים נאם-יהוה, והקמתי לדוד צמח צדיק; ומלך מלך והשכיל, ועשה משפט וצדקה בארץ.  ו בימיו תושע יהודה, וישראל ישכן לבטח; וזה-שמו אשר-יקראו, יהוה צדקנו.  {פ}

ז לכן הנה-ימים באים, נאם-יהוה; ולא-יאמרו עוד חי-יהוה, אשר העלה את-בני ישראל מארץ מצרים.  ח כי אם-חי-יהוה, אשר העלה ואשר הביא את-זרע בית ישראל מארץ צפונה, ומכל הארצות, אשר הדחתים שם; וישבו, על-אדמתם.  {פ}

ט לנבאים נשבר לבי בקרבי, רחפו כל-עצמותי–הייתי כאיש שכור, וכגבר עברו יין:  מפני יהוה, ומפני דברי קדשו.  י כי מנאפים, מלאה הארץ–כי-מפני אלה אבלה הארץ, יבשו נאות מדבר; ותהי מרוצתם רעה, וגבורתם לא-כן.  יא כי-גם-נביא גם-כהן, חנפו; גם-בביתי מצאתי רעתם, נאם-יהוה.  יב לכן יהיה דרכם להם, כחלקלקות באפלה, ידחו, ונפלו בה:  כי-אביא עליהם רעה שנת פקדתם, נאם-יהוה.  יג ובנביאי שמרון, ראיתי תפלה; הנבאו בבעל, ויתעו את-עמי את-ישראל.  יד ובנבאי ירושלם ראיתי שערורה, נאוף והלך בשקר וחזקו ידי מרעים, לבלתי-שבו, איש מרעתו; היו-לי כלם כסדם, וישביה כעמרה.  {פ}

טו לכן כה-אמר יהוה צבאות, על-הנבאים, הנני מאכיל אותם לענה, והשקתים מי-ראש:  כי, מאת נביאי ירושלם, יצאה חנפה, לכל-הארץ.  {פ}

טז כה-אמר יהוה צבאות, אל-תשמעו על-דברי הנבאים הנבאים לכם–מהבלים המה, אתכם:  חזון לבם ידברו, לא מפי יהוה.  יז אמרים אמור, למנאצי, דבר יהוה, שלום יהיה לכם; וכל הלך בשררות לבו, אמרו, לא-תבוא עליכם, רעה.  יח כי מי עמד בסוד יהוה, וירא וישמע את-דברו; מי-הקשיב דברי (דברו), וישמע.  {ס}

יט הנה סערת יהוה, חמה יצאה, וסער, מתחולל; על ראש רשעים, יחול.  כ לא ישוב אף-יהוה, עד-עשתו ועד-הקימו מזמות לבו; באחרית, הימים, תתבוננו בה, בינה.  כא לא-שלחתי את-הנבאים, והם רצו; לא-דברתי אליהם, והם נבאו.  כב ואם-עמדו, בסודי–וישמעו דברי, את-עמי, וישבום מדרכם הרע, ומרע מעלליהם.  {ס}

כג האלהי מקרב אני, נאם-יהוה:  ולא אלהי, מרחק.  כד אם-יסתר איש במסתרים ואני לא-אראנו, נאם-יהוה:  הלוא את-השמים ואת-הארץ אני מלא, נאם-יהוה.  כה שמעתי, את אשר-אמרו הנבאים, הנבאים בשמי שקר, לאמר:  חלמתי, חלמתי.  כו עד-מתי, היש בלב הנבאים–נבאי השקר; ונביאי, תרמת לבם.  כז החשבים, להשכיח את-עמי שמי, בחלומתם, אשר יספרו איש לרעהו–כאשר שכחו אבותם את-שמי, בבעל.  כח הנביא אשר-אתו חלום, יספר חלום, ואשר דברי אתו, ידבר דברי אמת:  מה-לתבן את-הבר, נאם-יהוה.  כט הלוא כה דברי כאש, נאם-יהוה; וכפטיש, יפצץ סלע.  {ס}

ל לכן הנני על-הנבאים, נאם-יהוה, מגנבי דברי, איש מאת רעהו.  לא הנני על-הנביאם, נאם-יהוה, הלקחים לשונם, וינאמו נאם.  לב הנני על-נבאי חלמות שקר, נאם-יהוה, ויספרום ויתעו את-עמי, בשקריהם ובפחזותם; ואנכי לא-שלחתים ולא צויתים, והועיל לא-יועילו לעם-הזה–נאם-יהוה.  לג וכי-ישאלך העם הזה או-הנביא או-כהן, לאמר, מה-משא, יהוה–ואמרת אליהם את-מה-משא, ונטשתי אתכם נאם-יהוה.  לד והנביא והכהן והעם, אשר יאמר משא יהוה–ופקדתי על-האיש ההוא, ועל-ביתו.  לה כה תאמרו איש על-רעהו, ואיש אל-אחיו:  מה-ענה יהוה, ומה-דבר יהוה.  לו ומשא יהוה, לא תזכרו-עוד:  כי המשא, יהיה לאיש דברו, והפכתם את-דברי אלהים חיים, יהוה צבאות אלהינו.  לז כה תאמר, אל-הנביא:  מה-ענך יהוה, ומה-דבר יהוה.  לח ואם-משא יהוה, תאמרו, לכן כה אמר יהוה, יען אמרכם את-הדבר הזה משא יהוה–ואשלח אליכם לאמר, לא תאמרו משא יהוה.  לט לכן הנני, ונשיתי אתכם נשא; ונטשתי אתכם, ואת-העיר אשר נתתי לכם ולאבותיכם–מעל פני.  מונתתי עליכם, חרפת עולם, וכלמות עולם, אשר לא תשכח.  {פ}

ד) הצור תמים פעלו כי כל-דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא

בראשית פרק א

א בראשית, ברא אלהים, את השמים, ואת הארץ.  ב והארץ, היתה תהו ובהו, וחשך, על-פני תהום; ורוח אלהים, מרחפת על-פני המים.  ג ויאמר אלהים, יהי אור; ויהי-אור.  ד וירא אלהים את-האור, כי-טוב; ויבדל אלהים, בין האור ובין החשך.  ה ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד.  {פ}

ו ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל, בין מים למים.  ז ויעש אלהים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.  ח ויקרא אלהים לרקיע, שמים; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני.  {פ}

ט ויאמר אלהים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה, היבשה; ויהי-כן.  י ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים; וירא אלהים, כי-טוב.  יא ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן.  יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע, למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו, למינהו; וירא אלהים, כי-טוב.  יג ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שלישי.  {פ}

יד ויאמר אלהים, יהי מארת ברקיע השמים, להבדיל, בין היום ובין הלילה; והיו לאתת ולמועדים, ולימים ושנים.  טו והיו למאורת ברקיע השמים, להאיר על-הארץ; ויהי-כן.  טז ויעש אלהים, את-שני המארת הגדלים:  את-המאור הגדל, לממשלת היום, ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים.  יז ויתן אתם אלהים, ברקיע השמים, להאיר, על-הארץ.  יח ולמשל, ביום ובלילה, ולהבדיל, בין האור ובין החשך; וירא אלהים, כי-טוב.  יט ויהי-ערב ויהי-בקר, יום רביעי.  {פ}

כ ויאמר אלהים–ישרצו המים, שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמים.  כא ויברא אלהים, את-התנינם הגדלים; ואת כל-נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם, ואת כל-עוף כנף למינהו, וירא אלהים, כי-טוב.  כב ויברך אתם אלהים, לאמר:  פרו ורבו, ומלאו את-המים בימים, והעוף, ירב בארץ.  כג ויהי-ערב ויהי-בקר, יום חמישי.  {פ}

כד ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ, למינה; ויהי-כן.  כה ויעש אלהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה, למינהו; וירא אלהים, כי-טוב.  כו ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש, הרמש על-הארץ.  כז ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו:  זכר ונקבה, ברא אתם.  כח ויברך אתם, אלהים, ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה, הרמשת על-הארץ.  כט ויאמר אלהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ, זרע זרע:  לכם יהיה, לאכלה.  ל ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמים ולכל רומש על-הארץ, אשר-בו נפש חיה, את-כל-ירק עשב, לאכלה; ויהי-כן.  לא וירא אלהים את-כל-אשר עשה, והנה-טוב מאד; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום הששי.  {פ}

בראשית פרק יח

א וירא אליו יהוה, באלני ממרא; והוא ישב פתח-האהל, כחם היום.  ב וישא עיניו, וירא, והנה שלשה אנשים, נצבים עליו; וירא, וירץ לקראתם מפתח האהל, וישתחו, ארצה.  ג ויאמר:  אדני, אם-נא מצאתי חן בעיניך–אל-נא תעבר, מעל עבדך.  ד יקח-נא מעט-מים, ורחצו רגליכם; והשענו, תחת העץ.  ה ואקחה פת-לחם וסעדו לבכם, אחר תעברו–כי-על-כן עברתם, על-עבדכם; ויאמרו, כן תעשה כאשר דברת.  ו וימהר אברהם האהלה, אל-שרה; ויאמר, מהרי שלש סאים קמח סלת–לושי, ועשי עגות.  ז ואל-הבקר, רץ אברהם; ויקח בן-בקר רך וטוב, ויתן אל-הנער, וימהר, לעשות אתו.  ח ויקח חמאה וחלב, ובן-הבקר אשר עשה, ויתן, לפניהם; והוא-עמד עליהם תחת העץ, ויאכלו.  ט ויאמרו אליו, איה שרה אשתך; ויאמר, הנה באהל.  י ויאמר, שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה-בן, לשרה אשתך; ושרה שמעת פתח האהל, והוא אחריו.  יא ואברהם ושרה זקנים, באים בימים; חדל להיות לשרה, ארח כנשים.  יב ותצחק שרה, בקרבה לאמר:  אחרי בלתי היתה-לי עדנה, ואדני זקן.  יג ויאמר יהוה, אל-אברהם:  למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד–ואני זקנתי.  יד היפלא מיהוה, דבר; למועד אשוב אליך, כעת חיה–ולשרה בן.  טו ותכחש שרה לאמר לא צחקתי, כי יראה; ויאמר לא, כי צחקת.  טז ויקמו משם האנשים, וישקפו על-פני סדם; ואברהם–הלך עמם, לשלחם.  יז ויהוה, אמר:  המכסה אני מאברהם, אשר אני עשה.  יח ואברהם–היו יהיה לגוי גדול, ועצום; ונברכו-בו–כל, גויי הארץ.  יט כי ידעתיו, למען אשר יצוה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך יהוה, לעשות צדקה ומשפט–למען, הביא יהוה על-אברהם, את אשר-דבר, עליו.  כ ויאמר יהוה, זעקת סדם ועמרה כי-רבה; וחטאתם–כי כבדה, מאד.  כא ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה; ואם-לא, אדעה.  כב ויפנו משם האנשים, וילכו סדמה; ואברהם–עודנו עמד, לפני יהוה.  כג ויגש אברהם, ויאמר:  האף תספה, צדיק עם-רשע.  כד אולי יש חמשים צדיקם, בתוך העיר; האף תספה ולא-תשא למקום, למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה.  כה חללה לך מעשת כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חללה לך–השפט כל-הארץ, לא יעשה משפט.  כו ויאמר יהוה, אם-אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר–ונשאתי לכל-המקום, בעבורם.  כז ויען אברהם, ויאמר:  הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדני, ואנכי עפר ואפר.  כח אולי יחסרון חמשים הצדיקם, חמשה–התשחית בחמשה, את-כל-העיר; ויאמר, לא אשחית, אם-אמצא שם, ארבעים וחמשה.  כט ויסף עוד לדבר אליו, ויאמר, אולי ימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים.  ל ויאמר אל-נא יחר לאדני, ואדברה–אולי ימצאון שם, שלשים; ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלשים.  לא ויאמר, הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדני–אולי ימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרים.  לב ויאמר אל-נא יחר לאדני, ואדברה אך-הפעם–אולי ימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה.  לג וילך יהוה–כאשר כלה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב למקמו.

דברים פרק ז

א כי יביאך, יהוה אלהיך, אל-הארץ, אשר-אתה בא-שמה לרשתה; ונשל גוים-רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי, והחוי והיבוסי–שבעה גוים, רבים ועצומים ממך.  ב ונתנם יהוה אלהיך, לפניך–והכיתם:  החרם תחרים אתם, לא-תכרת להם ברית ולא תחנם.  ג ולא תתחתן, בם:  בתך לא-תתן לבנו, ובתו לא-תקח לבנך.  ד כי-יסיר את-בנך מאחרי, ועבדו אלהים אחרים; וחרה אף-יהוה בכם, והשמידך מהר.  ה כי-אם-כה תעשו, להם–מזבחתיהם תתצו, ומצבתם תשברו; ואשירהם, תגדעון, ופסיליהם, תשרפון באש.  ו כי עם קדוש אתה, ליהוה אלהיך:  בך בחר יהוה אלהיך, להיות לו לעם סגלה, מכל העמים, אשר על-פני האדמה.  ז לא מרבכם מכל-העמים, חשק יהוה בכם–ויבחר בכם:  כי-אתם המעט, מכל-העמים.  ח כי מאהבת יהוה אתכם, ומשמרו את-השבעה אשר נשבע לאבתיכם, הוציא יהוה אתכם, ביד חזקה; ויפדך מבית עבדים, מיד פרעה מלך-מצרים.  ט וידעת, כי-יהוה אלהיך הוא האלהים:  האל, הנאמן–שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותו, לאלף דור.  י ומשלם לשנאיו אל-פניו, להאבידו:  לא יאחר לשנאו, אל-פניו ישלם-לו.  יא ושמרת את-המצוה ואת-החקים ואת-המשפטים, אשר אנכי מצוך היום–לעשותם.  {פ}

יב והיה עקב תשמעון, את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם, אתם–ושמר יהוה אלהיך לך, את-הברית ואת-החסד, אשר נשבע, לאבתיך.  יג ואהבך, וברכך והרבך; וברך פרי-בטנך ופרי-אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך, שגר-אלפיך ועשתרת צאנך, על האדמה, אשר-נשבע לאבתיך לתת לך.  יד ברוך תהיה, מכל-העמים:  לא-יהיה בך עקר ועקרה, ובבהמתך.  טו והסיר יהוה ממך, כל-חלי; וכל-מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם, בכל-שנאיך.  טז ואכלת את-כל-העמים, אשר יהוה אלהיך נתן לך–לא-תחוס עינך, עליהם; ולא תעבד את-אלהיהם, כי-מוקש הוא לך.  {ס}

יז כי תאמר בלבבך, רבים הגוים האלה ממני; איכה אוכל, להורישם.  יח לא תירא, מהם:  זכר תזכר, את אשר-עשה יהוה אלהיך, לפרעה, ולכל-מצרים.  יט המסת הגדלת אשר-ראו עיניך, והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה, אשר הוצאך, יהוה אלהיך; כן-יעשה יהוה אלהיך, לכל-העמים, אשר-אתה ירא, מפניהם.  כ וגם, את-הצרעה, ישלח יהוה אלהיך, בם:  עד-אבד, הנשארים והנסתרים–מפניך.  כא לא תערץ, מפניהם:  כי-יהוה אלהיך בקרבך, אל גדול ונורא.  כב ונשל יהוה אלהיך את-הגוים האל, מפניך–מעט מעט:  לא תוכל כלתם מהר, פן-תרבה עליך חית השדה.  כג ונתנם יהוה אלהיך, לפניך; והמם מהומה גדלה, עד השמדם.  כד ונתן מלכיהם, בידך, והאבדת את-שמם, מתחת השמים:  לא-יתיצב איש בפניך, עד השמדך אתם.  כה פסילי אלהיהם, תשרפון באש; לא-תחמד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך–פן תוקש בו, כי תועבת יהוה אלהיך הוא.  כו ולא-תביא תועבה אל-ביתך, והיית חרם כמהו; שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, כי-חרם הוא.  {פ}

דברים פרק י

א בעת ההוא אמר יהוה אלי, פסל-לך שני-לוחת אבנים כראשנים, ועלה אלי, ההרה; ועשית לך, ארון עץ.  ב ואכתב, על-הלחת, את-הדברים, אשר היו על-הלחת הראשנים אשר שברת; ושמתם, בארון.  גואעש ארון עצי שטים, ואפסל שני-לחת אבנים כראשנים; ואעל ההרה, ושני הלחת בידי.  ד ויכתב על-הלחת כמכתב הראשון, את עשרת הדברים, אשר דבר יהוה אליכם בהר מתוך האש, ביום הקהל; ויתנם יהוה, אלי.  ה ואפן, וארד מן-ההר, ואשם את-הלחת, בארון אשר עשיתי; ויהיו שם, כאשר צוני יהוה.  ו ובני ישראל, נסעו מבארת בני-יעקן–מוסרה; שם מת אהרן ויקבר שם, ויכהן אלעזר בנו תחתיו.  ז משם נסעו, הגדגדה; ומן-הגדגדה יטבתה, ארץ נחלי מים.  ח בעת ההוא, הבדיל יהוה את-שבט הלוי, לשאת, את-ארון ברית-יהוה–לעמד לפני יהוה לשרתו ולברך בשמו, עד היום הזה.  ט על-כן לא-היה ללוי, חלק ונחלה–עם-אחיו:  יהוה הוא נחלתו, כאשר דבר יהוה אלהיך לו.  י ואנכי עמדתי בהר, כימים הראשנים–ארבעים יום, וארבעים לילה; וישמע יהוה אלי, גם בפעם ההוא–לא-אבה יהוה, השחיתך.  יא ויאמר יהוה אלי, קום לך למסע לפני העם; ויבאו ויירשו את-הארץ, אשר-נשבעתי לאבתם לתת להם.  {פ}

יב ועתה, ישראל–מה יהוה אלהיך, שאל מעמך:  כי אם-ליראה את-יהוה אלהיך ללכת בכל-דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבד את-יהוה אלהיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך.  יג לשמר את-מצות יהוה, ואת-חקתיו, אשר אנכי מצוך, היום–לטוב, לך.  יד הן ליהוה אלהיך, השמים ושמי השמים, הארץ, וכל-אשר-בה.  טו רק באבתיך חשק יהוה, לאהבה אותם; ויבחר בזרעם אחריהם, בכם מכל-העמים–כיום הזה.  טזומלתם, את ערלת לבבכם; וערפכם–לא תקשו, עוד.  יז כי, יהוה אלהיכם–הוא אלהי האלהים, ואדני האדנים:  האל הגדל הגבר, והנורא, אשר לא-ישא פנים, ולא יקח שחד.  יח עשה משפט יתום, ואלמנה; ואהב גר, לתת לו לחם ושמלה.  יט ואהבתם, את-הגר:  כי-גרים הייתם, בארץ מצרים.  כ את-יהוה אלהיך תירא, אתו תעבד; ובו תדבק, ובשמו תשבע.  כא הוא תהלתך, והוא אלהיך–אשר-עשה אתך, את-הגדלת ואת-הנוראת האלה, אשר ראו, עיניך.  כב בשבעים נפש, ירדו אבתיך מצרימה; ועתה, שמך יהוה אלהיך, ככוכבי השמים, לרב.

דברים פרק לב

א האזינו השמים, ואדברה;  {ס}  ותשמע הארץ, אמרי-פי.  {ר}
ב יערף כמטר לקחי,  {ס}  תזל כטל אמרתי,  {ר}
כשעירם עלי-דשא,  {ס}  וכרביבים עלי-עשב.  {ר}
ג כי שם יהוה, אקרא:  {ס}  הבו גדל, לאלהינו.  {ר}
ד הצור תמים פעלו,  {ס}  כי כל-דרכיו משפט:  {ר}
אל אמונה ואין עול,  {ס}  צדיק וישר הוא.  {ר}
ה שחת לו לא, בניו מומם:  {ס}  דור עקש, ופתלתל.  {ר}
ו ה ליהוה, תגמלו-זאת–  {ס}  עם נבל, ולא חכם:  {ר}
הלוא-הוא אביך קנך,  {ס}  הוא עשך ויכננך.  {ר}
ז זכר ימות עולם, בינו שנות דר-ודר;  {ס}  שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך.  {ר}
ח בהנחל עליון גוים,  {ס}  בהפרידו בני אדם;  {ר}
יצב גבלת עמים,  {ס}  למספר בני ישראל.  {ר}
ט כי חלק יהוה, עמו:  {ס}  יעקב, חבל נחלתו.  {ר}
י ימצאהו בארץ מדבר,  {ס}  ובתהו ילל ישמן;  {ר}
יסבבנהו, יבוננהו–  {ס}  יצרנהו, כאישון עינו.  {ר}
יא כנשר יעיר קנו, על-גוזליו ירחף;  {ס}  יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על-אברתו.  {ר}
יב יהוה, בדד ינחנו;  {ס}  ואין עמו, אל נכר.  {ר}
יג ירכבהו על-במותי (במתי) ארץ,  {ס}  ויאכל תנובת שדי;  {ר}
וינקהו דבש מסלע,  {ס}  ושמן מחלמיש צור.  {ר}
יד חמאת בקר וחלב צאן,  {ס}  עם-חלב כרים ואילים  {ר}
בני-בשן ועתודים,  {ס}  עם-חלב, כליות חטה;  {ר}
ודם-ענב, תשתה-חמר.  {ס}  טו וישמן ישרון ויבעט,  {ר}
שמנת עבית כשית;  {ס}  ויטש אלוה עשהו,  {ר}
וינבל צור ישעתו.  {ס}  טז יקנאהו, בזרים;  {ר}
בתועבת, יכעיסהו.  {ס}  יז יזבחו, לשדים לא אלה–  {ר}
אלהים, לא ידעום;  {ס}  חדשים מקרב באו,  {ר}
לא שערום אבתיכם.  {ס}  יח צור ילדך, תשי;  {ר}
ותשכח, אל מחללך.  {ס}  יט וירא יהוה, וינאץ,  {ר}
מכעס בניו, ובנתיו.  {ס}  כ ויאמר, אסתירה פני מהם–  {ר}
אראה, מה אחריתם:  {ס}  כי דור תהפכת המה,  {ר}
בנים לא-אמן בם.  {ס}  כא הם קנאוני בלא-אל,  {ר}
כעסוני בהבליהם;  {ס}  ואני אקניאם בלא-עם,  {ר}
בגוי נבל אכעיסם.  {ס}  כב כי-אש קדחה באפי,  {ר}
ותיקד עד-שאול תחתית;  {ס}  ותאכל ארץ ויבלה,  {ר}
ותלהט מוסדי הרים.  {ס}  כג אספה עלימו, רעות;  {ר}
חצי, אכלה-בם.  {ס}  כד מזי רעב ולחמי רשף,  {ר}
וקטב מרירי;  {ס}  ושן-בהמת, אשלח-בם,  {ר}
עם-חמת, זחלי עפר.  {ס}  כה מחוץ, תשכל-חרב, ומחדרים, אימה; גם-בחור,  {ר}
גם-בתולה–יונק, עם-איש שיבה.  {ס}  כו אמרתי, אפאיהם;  {ר}
אשביתה מאנוש, זכרם.  {ס}  כז לולי, כעס אויב אגור–  {ר}
פן-ינכרו, צרימו:  {ס}  פן-יאמרו ידנו רמה,  {ר}
ולא יהוה פעל כל-זאת.  {ס}  כח כי-גוי אבד עצות, המה;  {ר}
ואין בהם, תבונה.  {ס}  כט לו חכמו, ישכילו זאת;  {ר}
יבינו, לאחריתם.  {ס}  ל איכה ירדף אחד, אלף,  {ר}
ושנים, יניסו רבבה:  {ס}  אם-לא כי-צורם מכרם,  {ר}
ויהוה הסגירם.  {ס}  לא כי לא כצורנו, צורם;  {ר}
ואיבינו, פלילים.  {ס}  לב כי-מגפן סדם גפנם,  {ר}
ומשדמת עמרה:  {ס}  ענבמו, ענבי-רוש–  {ר}
אשכלת מררת, למו.  {ס}  לג חמת תנינם, יינם;  {ר}
וראש פתנים, אכזר.  {ס}  לד הלא-הוא, כמס עמדי;  {ר}
חתום, באוצרתי.  {ס}  לה לי נקם ושלם,  {ר}
לעת תמוט רגלם:  {ס}  כי קרוב יום אידם,  {ר}
וחש עתדת למו.  {ס}  לו כי-ידין יהוה עמו,  {ר}
ועל-עבדיו יתנחם:  {ס}  כי יראה כי-אזלת יד,  {ר}
ואפס עצור ועזוב.  {ס}  לז ואמר, אי אלהימו–  {ר}
צור, חסיו בו.  {ס}  לח אשר חלב זבחימו יאכלו,  {ר}
ישתו יין נסיכם;  {ס}  יקומו, ויעזרכם–  {ר}
יהי עליכם, סתרה.  {ס}  לט ראו עתה, כי אני אני הוא,  {ר}
ואין אלהים, עמדי:  {ס}  אני אמית ואחיה,  {ר}
מחצתי ואני ארפא,  {ס}  ואין מידי, מציל.  {ר}
מ כי-אשא אל-שמים, ידי;  {ס}  ואמרתי, חי אנכי לעלם.  {ר}
מא אם-שנותי ברק חרבי,  {ס}  ותאחז במשפט ידי;  {ר}
אשיב נקם לצרי,  {ס}  ולמשנאי אשלם.  {ר}
מב אשכיר חצי מדם,  {ס}  וחרבי תאכל בשר;  {ר}
מדם חלל ושביה,  {ס}  מראש פרעות אויב.  {ר}
מג הרנינו גוים עמו,  {ס}  כי דם-עבדיו יקום;  {ר}
ונקם ישיב לצריו,  {ס}  וכפר אדמתו עמו.  {ר}
{ש}

מד ויבא משה, וידבר את-כל-דברי השירה-הזאת–באזני העם:  הוא, והושע בן-נון.  מה ויכל משה, לדבר את-כל-הדברים האלה–אל-כל-ישראל.  מו ויאמר אלהם, שימו לבבכם, לכל-הדברים, אשר אנכי מעיד בכם היום:  אשר תצום, את-בניכם, לשמר לעשות, את-כל-דברי התורה הזאת.  מז כי לא-דבר רק הוא, מכם–כי-הוא, חייכם; ובדבר הזה, תאריכו ימים על-האדמה, אשר אתם עברים את-הירדן שמה, לרשתה.  {פ}

מח וידבר יהוה אל-משה, בעצם היום הזה לאמר.  מט עלה אל-הר העברים הזה הר-נבו, אשר בארץ מואב, אשר, על-פני ירחו; וראה את-ארץ כנען, אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה.  נ ומת, בהר אשר אתה עלה שמה, והאסף, אל-עמיך:  כאשר-מת אהרן אחיך, בהר ההר, ויאסף, אל-עמיו.  נא על אשר מעלתם בי, בתוך בני ישראל, במי-מריבת קדש, מדבר-צן–על אשר לא-קדשתם אותי, בתוך בני ישראל.  נב כי מנגד, תראה את-הארץ; ושמה, לא תבוא–אל-הארץ, אשר-אני נתן לבני ישראל.  {פ}

איוב פרק ח

א                  ויען, בלדד השוחי; ויאמר.

ב  עד-אן, תמלל-אלה;    ורוח כביר, אמרי-פיך.
ג  האל, יעות משפט;    ואם-שדי, יעות-צדק.
ד  אם-בניך חטאו-לו;    וישלחם, ביד-פשעם.
ה  אם-אתה, תשחר אל-אל;    ואל-שדי, תתחנן.
ו  אם-זך וישר, אתה:    כי-עתה, יעיר עליך; ושלם, נות צדקך.
ז  והיה ראשיתך מצער;    ואחריתך, ישגה מאד.
ח  כי-שאל-נא, לדר רישון;    וכונן, לחקר אבותם.
ט  כי-תמול אנחנו, ולא נדע:    כי צל ימינו עלי-ארץ.
י  הלא-הם יורוך, יאמרו לך;    ומלבם, יוצאו מלים.
יא  היגאה-גמא, בלא בצה;    ישגה-אחו בלי-מים.
יב  עדנו באבו, לא יקטף;    ולפני כל-חציר ייבש.
יג  כן–ארחות, כל-שכחי אל;    ותקות חנף תאבד.
יד  אשר-יקוט כסלו;    ובית עכביש, מבטחו.
טו  ישען על-ביתו, ולא יעמד;    יחזיק בו, ולא יקום.
טז  רטב הוא, לפני-שמש;    ועל גנתו, ינקתו תצא.
יז  על-גל, שרשיו יסבכו;    בית אבנים יחזה.
יח  אם-יבלענו ממקמו;    וכחש בו, לא ראיתיך.
יט  הן-הוא, משוש דרכו;    ומעפר, אחר יצמחו.
כ  הן-אל, לא ימאס-תם;    ולא-יחזיק, ביד-מרעים.
כא  עד-ימלה שחוק פיך;    ושפתיך תרועה.
כב  שנאיך ילבשו-בשת;    ואהל רשעים איננו.

איוב פרק לד

א                  ויען אליהוא, ויאמר.
ב  שמעו חכמים מלי;    וידעים, האזינו לי.
ג  כי-אזן, מלין תבחן;    וחך, יטעם לאכל.
ד  משפט נבחרה-לנו;    נדעה בינינו מה-טוב.
ה  כי-אמר איוב צדקתי;    ואל, הסיר משפטי.
ו  על-משפטי אכזב;    אנוש חצי בלי-פשע.
ז  מי-גבר כאיוב;    ישתה-לעג כמים.
ח  וארח לחברה, עם-פעלי און;    וללכת, עם-אנשי-רשע.
ט  כי-אמר, לא יסכן-גבר–    ברצתו, עם-אלהים.
י  לכן, אנשי לבב–    שמעו-לי: חללה לאל מרשע;    ושדי מעול.
יא  כי פעל אדם, ישלם-לו;    וכארח איש, ימצאנו.
יב  אף-אמנם, אל לא-ירשיע;    ושדי, לא-יעות משפט.
יג  מי-פקד עליו ארצה;    ומי שם, תבל כלה.
יד  אם-ישים אליו לבו;    רוחו ונשמתו, אליו יאסף.
טו  יגוע כל-בשר יחד;    ואדם, על-עפר ישוב.
טז  ואם-בינה, שמעה-זאת;    האזינה, לקול מלי.
יז  האף שונא משפט יחבוש;    ואם-צדיק כביר תרשיע.
יח  האמר למלך בליעל–    רשע, אל-נדיבים.
יט  אשר לא-נשא, פני שרים,    ולא נכר-שוע, לפני-דל: כי-מעשה ידיו    כלם.
כ  רגע, ימתו–    וחצות לילה: יגעשו עם ויעברו;    ויסירו אביר, לא ביד.
כא  כי-עיניו, על-דרכי-איש;    וכל-צעדיו יראה.
כב  אין-חשך, ואין צלמות–    להסתר שם, פעלי און.
כג  כי לא על-איש, ישים עוד–    להלך אל-אל, במשפט.
כד  ירע כבירים לא-חקר;    ויעמד אחרים תחתם.
כה  לכן–יכיר, מעבדיהם;    והפך לילה, וידכאו.
כו  תחת-רשעים ספקם–    במקום ראים.
כז  אשר על-כן, סרו מאחריו;    וכל-דרכיו, לא השכילו.
כח  להביא עליו, צעקת-דל;    וצעקת עניים ישמע.
כט  והוא ישקט, ומי ירשע–    ויסתר פנים, ומי ישורנו; ועל-גוי ועל-אדם    יחד.
ל  ממלך, אדם חנף–    ממקשי עם.
לא  כי-אל-אל, האמר נשאתי–    לא אחבל.
לב  בלעדי אחזה, אתה הרני;    אם-עול פעלתי, לא אסיף.
לג  המעמך ישלמנה, כי-מאסת–כי-אתה תבחר ולא-אני;    ומה-ידעת דבר.
לד  אנשי לבב, יאמרו לי;    וגבר חכם, שמע לי.
לה  איוב, לא-בדעת ידבר;    ודבריו, לא בהשכיל.
לו  אבי–יבחן איוב עד-נצח:    על-תשבת, באנשי-און.
לז  כי יסיף על-חטאתו פשע, בינינו ישפוק;    וירב אמריו לאל.

איוב פרק לה

א                  ויען אליהו, ויאמר.
ב  הזאת, חשבת למשפט;    אמרת, צדקי מאל.
ג  כי-תאמר, מה-יסכן-לך;    מה-אעיל, מחטאתי.
ד  אני, אשיבך מלין–    ואת-רעיך עמך.
ה  הבט שמים וראה;    ושור שחקים, גבהו ממך.
ו  אם-חטאת, מה-תפעל-בו;    ורבו פשעיך, מה-תעשה-לו.
ז  אם-צדקת, מה-תתן-לו;    או מה-מידך יקח.
ח  לאיש-כמוך רשעך;    ולבן-אדם, צדקתך.
ט  מרב, עשוקים יזעיקו;    ישועו מזרוע רבים.
י  ולא-אמר–איה, אלוה עשי:    נתן זמרות בלילה.
יא  מלפנו, מבהמות ארץ;    ומעוף השמים יחכמנו.
יב  שם יצעקו, ולא יענה–    מפני, גאון רעים.
יג  אך-שוא, לא-ישמע אל;    ושדי, לא ישורנה.
יד  אף כי-תאמר, לא תשורנו;    דין לפניו, ותחולל לו.
טו  ועתה–כי-אין, פקד אפו;    ולא-ידע בפש מאד.
טז  ואיוב, הבל יפצה-פיהו;    בבלי-דעת, מלין יכבר.

איוב פרק לו

א                  ויסף אליהוא, ויאמר.
ב  כתר-לי זעיר, ואחוך:    כי עוד לאלוה מלים.
ג  אשא דעי, למרחוק;    ולפעלי, אתן-צדק.
ד  כי-אמנם, לא-שקר מלי;    תמים דעות עמך.
ה  הן-אל כביר, ולא ימאס:    כביר, כח לב.
ו  לא-יחיה רשע;    ומשפט עניים יתן.
ז  לא-יגרע מצדיק,    עיניו: ואת-מלכים לכסא;    וישיבם לנצח, ויגבהו.
ח  ואם-אסורים בזקים;    ילכדון, בחבלי-עני.
ט  ויגד להם פעלם;    ופשעיהם, כי יתגברו.
י  ויגל אזנם, למוסר;    ויאמר, כי-ישובון מאון.
יא  אם-ישמעו, ויעבדו:    יכלו ימיהם בטוב; ושניהם, בנעימים.
יב  ואם-לא ישמעו, בשלח יעברו;    ויגועו, בבלי-דעת.
יג  וחנפי-לב, ישימו אף;    לא ישועו, כי אסרם.
יד  תמת בנער נפשם;    וחיתם, בקדשים.
טו  יחלץ עני בעניו;    ויגל בלחץ אזנם.
טז  ואף הסיתך, מפי-צר–    רחב, לא-מוצק תחתיה; ונחת שלחנך,    מלא דשן.
יז  ודין-רשע מלאת;    דין ומשפט יתמכו.
יח  כי-חמה, פן-יסיתך בספק;    ורב-כפר, אל-יטך.
יט  היערך שועך, לא בצר;    וכל, מאמצי-כח.
כ  אל-תשאף הלילה–    לעלות עמים תחתם.
כא  השמר, אל-תפן אל-און:    כי-על-זה, בחרת מעני.
כב  הן-אל, ישגיב בכחו;    מי כמהו מורה.
כג  מי-פקד עליו דרכו;    ומי-אמר, פעלת עולה.
כד  זכר, כי-תשגיא פעלו–    אשר שררו אנשים.
כה  כל-אדם חזו-בו;    אנוש, יביט מרחוק.
כו  הן-אל שגיא, ולא נדע;    מספר שניו ולא-חקר.
כז  כי, יגרע נטפי-מים;    יזקו מטר לאדו.
כח  אשר-יזלו שחקים;    ירעפו, עלי אדם רב.
כט  אף אם-יבין, מפרשי-עב;    תשאות, סכתו.
ל  הן-פרש עליו אורו;    ושרשי הים כסה.
לא  כי-בם, ידין עמים;    יתן-אכל למכביר.
לב  על-כפים כסה-אור;    ויצו עליה במפגיע.
לג  יגיד עליו רעו;    מקנה, אף על-עולה.

שמואל א פרק ב

א ותתפלל חנה, ותאמר, עלץ לבי ביהוה, רמה קרני ביהוה; רחב פי על-אויבי, כי שמחתי בישועתך.  ב אין-קדוש כיהוה, כי אין בלתך; ואין צור, כאלהינו.  ג אל-תרבו תדברו גבהה גבהה, יצא עתק מפיכם:  כי אל דעות יהוה, ולא (ולו) נתכנו עללות.  ד קשת גברים, חתים; ונכשלים, אזרו חיל.  ה שבעים בלחם נשכרו, ורעבים חדלו, עד-עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אמללה.  ו יהוה, ממית ומחיה; מוריד שאול, ויעל.  ז יהוה, מוריש ומעשיר; משפיל, אף-מרומם.  ח מקים מעפר דל, מאשפת ירים אביון, להושיב עם-נדיבים, וכסא כבוד ינחלם:  כי ליהוה מצקי ארץ, וישת עליהם תבל.  ט רגלי חסידו ישמר, ורשעים בחשך ידמו:  כי-לא בכח, יגבר-איש.  י יהוה יחתו מריבו, עלו בשמים ירעם–יהוה, ידין אפסי-ארץ; ויתן-עז למלכו, וירם קרן משיחו.  {פ}

יא וילך אלקנה הרמתה, על-ביתו; והנער, היה משרת את-יהוה, את-פני, עלי הכהן.  יב ובני עלי, בני בליעל:  לא ידעו, את-יהוה.  יג ומשפט הכהנים, את-העם–כל-איש זבח זבח, ובא נער הכהן כבשל הבשר, והמזלג שלש השנים, בידו.  יד והכה בכיור או בדוד, או בקלחת או בפרור–כל אשר יעלה המזלג, יקח הכהן בו; ככה יעשו לכל-ישראל, הבאים שם בשלה.  טו גם, בטרם יקטרון את-החלב, ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח, תנה בשר לצלות לכהן; ולא-יקח ממך בשר מבשל, כי אם-חי.  טז ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב, וקח-לך, כאשר תאוה נפשך; ואמר לו (לא), כי עתה תתן–ואם-לא, לקחתי בחזקה.  יז ותהי חטאת הנערים גדולה מאד, את-פני יהוה:  כי נאצו האנשים, את מנחת יהוה.  יח ושמואל, משרת את-פני יהוה:  נער, חגור אפוד בד.  יט ומעיל קטן תעשה-לו אמו, והעלתה לו מימים ימימה–בעלותה, את-אישה, לזבח, את-זבח הימים.  כ וברך עלי את-אלקנה ואת-אשתו, ואמר ישם יהוה לך זרע מן-האשה הזאת, תחת השאלה, אשר שאל ליהוה; והלכו, למקומו. כא כי-פקד יהוה את-חנה, ותהר ותלד שלשה-בנים ושתי בנות; ויגדל הנער שמואל, עם-יהוה.  {ס}

כב ועלי, זקן מאד; ושמע, את כל-אשר יעשון בניו לכל-ישראל, ואת אשר-ישכבון את-הנשים, הצבאות פתח אהל מועד.  כג ויאמר להם, למה תעשון כדברים האלה, אשר אנכי שמע את-דבריכם רעים, מאת כל-העם אלה.  כד אל, בני:  כי לוא-טובה השמעה אשר אנכי שמע, מעברים עם-יהוה.  כה אם-יחטא איש לאיש, ופללו אלהים, ואם ליהוה יחטא-איש, מי יתפלל-לו; ולא ישמעו לקול אביהם, כי-חפץ יהוה להמיתם.  כו והנער שמואל, הלך וגדל וטוב:  גם, עם-יהוה, וגם, עם-אנשים.  {פ}

כז ויבא איש-אלהים, אל-עלי; ויאמר אליו, כה אמר יהוה, הנגלה נגליתי אל-בית אביך, בהיותם במצרים לבית פרעה.  כח ובחר אתו מכל-שבטי ישראל לי, לכהן, לעלות על-מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד, לפני; ואתנה לבית אביך, את-כל-אשי בני ישראל.  כט למה תבעטו, בזבחי ובמנחתי, אשר צויתי, מעון; ותכבד את-בניך, ממני, להבריאכם מראשית כל-מנחת ישראל, לעמי.  ל לכן, נאם-יהוה אלהי ישראל, אמור אמרתי, ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד-עולם; ועתה נאם-יהוה חלילה לי, כי-מכבדי אכבד ובזי יקלו.  לא הנה, ימים באים, וגדעתי את-זרעך, ואת-זרע בית אביך–מהיות זקן, בביתך.  לב והבטת צר מעון, בכל אשר-ייטיב את-ישראל; ולא-יהיה זקן בביתך, כל-הימים.  לג ואיש, לא-אכרית לך מעם מזבחי, לכלות את-עיניך, ולאדיב את-נפשך; וכל-מרבית ביתך, ימותו אנשים. לד וזה-לך האות, אשר יבא אל-שני בניך–אל-חפני, ופינחס:  ביום אחד, ימותו שניהם.  לה והקימתי לי כהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה; ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני-משיחי כל-הימים.  לווהיה, כל-הנותר בביתך, יבוא להשתחות לו, לאגורת כסף וככר-לחם; ואמר, ספחני נא אל-אחת הכהנות–לאכל פת-לחם.  {פ}

שמואל ב פרק כב

א וידבר דוד ליהוה, את-דברי השירה הזאת,  {ס}  ביום הציל יהוה אתו  {ר}
מכף כל-איביו, ומכף שאול.  {ס}  ב ויאמר:  יהוה סלעי ומצדתי,  {ר}
ומפלטי-לי.  ג אלהי צורי, אחסה-בו;  {ס}  מגני וקרן ישעי,  {ר}
משגבי ומנוסי,  {ס}  משעי, מחמס תשעני.  {ר}
ד מהלל, אקרא יהוה;  {ס}  ומאיבי, אושע.  {ר}
ה כי אפפני, משברי-מות;  {ס}  נחלי בליעל, יבעתני.  {ר}
ו חבלי שאול, סבני;  {ס}  קדמני, מקשי-מות.  {ר}
ז בצר-לי אקרא יהוה, ואל-אלהי אקרא;  {ס}  וישמע מהיכלו קולי, ושועתי באזניו.  {ר}
ח ותגעש (ויתגעש) ותרעש הארץ,  {ס}  מוסדות השמים ירגזו; ויתגעשו, כי-חרה לו.  {ר}
ט עלה עשן באפו, ואש מפיו תאכל;  {ס}  גחלים, בערו ממנו.  {ר}
י ויט שמים, וירד;  {ס}  וערפל, תחת רגליו.  {ר}
יא וירכב על-כרוב, ויעף;  {ס}  וירא, על-כנפי-רוח.  {ר}
יב וישת חשך סביבתיו, סכות;  {ס}  חשרת-מים, עבי שחקים.  {ר}
יג מנגה, נגדו; בערו, גחלי-אש.  {ס}  יד ירעם מן-שמים, יהוה;  {ר}
ועליון, יתן קולו.  {ס}  טו וישלח חצים, ויפיצם; ברק, ויהמם (ויהם).  {ר}
טז ויראו אפקי ים, יגלו מסדות תבל;  {ס}  בגערת יהוה, מנשמת רוח אפו.  {ר}
יז ישלח ממרום, יקחני;  {ס}  ימשני, ממים רבים.  {ר}
יח יצילני, מאיבי עז;  {ס}  משנאי, כי אמצו ממני.  {ר}
יט יקדמני, ביום אידי; ויהי יהוה משען, לי.  {ס}  כ ויצא למרחב, אתי;  {ר}
יחלצני, כי-חפץ בי.  {ס}  כא יגמלני יהוה, כצדקתי;  {ר}
כבר ידי, ישיב לי.  {ס}  כב כי שמרתי, דרכי יהוה;  {ר}
ולא רשעתי, מאלהי.  {ס}  כג כי כל-משפטו, לנגדי; וחקתיו, לא-אסור ממנה.  {ר}
כד ואהיה תמים, לו;  {ס}  ואשתמרה, מעוני.  {ר}
כה וישב יהוה לי, כצדקתי;  {ס}  כברי, לנגד עיניו.  {ר}
כו עם-חסיד, תתחסד;  {ס}  עם-גבור תמים, תתמם.  {ר}
כז עם-נבר, תתבר;  {ס}  ועם-עקש, תתפל.  {ר}
כח ואת-עם עני, תושיע;  {ס}  ועיניך על-רמים, תשפיל.  {ר}
כט כי-אתה נירי, יהוה;  {ס}  ויהוה, יגיה חשכי.  {ר}
ל כי בכה, ארוץ גדוד;  {ס}  באלהי, אדלג-שור.  {ר}
לא האל, תמים דרכו; אמרת יהוה, צרופה–  {ס}  מגן הוא, לכל החסים בו.  {ר}
לב כי מי-אל, מבלעדי יהוה;  {ס}  ומי צור, מבלעדי אלהינו.  {ר}
לג האל מעוזי, חיל;  {ס}  ויתר תמים, דרכו (דרכי).  {ר}
לד משוה רגליו (רגלי), כאילות;  {ס}  ועל במתי, יעמדני.  {ר}
לה מלמד ידי, למלחמה;  {ס}  ונחת קשת-נחושה, זרעתי.  {ר}
לו ותתן-לי, מגן ישעך; וענתך, תרבני.  {ס}  לז תרחיב צעדי, תחתני; ולא מעדו, קרסלי.  {ר}
לח ארדפה איבי, ואשמידם;  {ס}  ולא אשוב, עד-כלותם.  {ר}
לט ואכלם ואמחצם, ולא יקומון;  {ס}  ויפלו, תחת רגלי.  {ר}
מ ותזרני חיל, למלחמה;  {ס}  תכריע קמי, תחתני.  {ר}
מא ואיבי, תתה לי ערף; משנאי, ואצמיתם.  {ס}  מב ישעו, ואין משיע; אל-יהוה, ולא ענם.  {ר}
מג ואשחקם, כעפר-ארץ;  {ס}  כטיט-חוצות אדקם, ארקעם.  {ר}
מד ותפלטני, מריבי עמי; תשמרני לראש גוים,  {ס}  עם לא-ידעתי יעבדני.  {ר}
מה בני נכר, יתכחשו-לי; לשמוע אזן, ישמעו לי.  {ס}  מו בני נכר, יבלו; ויחגרו, ממסגרותם.  {ר}
מז חי-יהוה, וברוך צורי;  {ס}  וירם, אלהי צור ישעי.  {ר}
מח האל, הנתן נקמת לי;  {ס}  ומריד עמים, תחתני.  {ר}
מט ומוציאי, מאיבי; ומקמי, תרוממני,  {ס}  מאיש חמסים, תצילני.  {ר}
נ על-כן אודך יהוה, בגוים;  {ס}  ולשמך, אזמר.  {ר}
נא מגדיל (מגדול), ישועות מלכו; ועשה-חסד למשיחו  {ס}  לדוד ולזרעו, עד-עולם.  {ר}
{ש}

שמואל ב פרק כג

א ואלה דברי דוד, האחרנים:  נאם דוד בן-ישי, ונאם הגבר הקם על–משיח אלהי יעקב, ונעים זמרות ישראל.  ב רוח יהוה, דבר-בי; ומלתו, על-לשוני.  ג אמר אלהי ישראל, לי דבר צור ישראל:  מושל, באדם–צדיק, מושל יראת אלהים.  ד וכאור בקר, יזרח-שמש; בקר לא עבות, מנגה ממטר דשא מארץ.  ה כי-לא-כן ביתי, עם-אל:  כי ברית עולם שם לי, ערוכה בכל ושמרה–כי-כל-ישעי וכל-חפץ, כי-לא יצמיח.  ו ובליעל, כקוץ מנד כלהם:  כי-לא ביד, יקחו.  ז ואיש יגע בהם, ימלא ברזל ועץ חנית; ובאש, שרוף ישרפו בשבת.  {פ}

ח אלה שמות הגברים, אשר לדוד:  ישב בשבת תחכמני ראש השלשי, הוא עדינו העצנו (העצני)–על-שמנה מאות חלל, בפעם אחד (אחת).  {ס}

ט ואחרו אלעזר בן-דדי (דדו), בן-אחחי; בשלשה גברים (הגברים) עם-דוד, בחרפם בפלשתים נאספו-שם למלחמה, ויעלו, איש ישראל.  י הוא קם ויך בפלשתים עד כי-יגעה ידו, ותדבק ידו אל-החרב, ויעש יהוה תשועה גדולה, ביום ההוא; והעם ישבו אחריו, אך-לפשט.  {ס}

יא ואחריו שמה בן-אגא, הררי; ויאספו פלשתים לחיה, ותהי-שם חלקת השדה מלאה עדשים, והעם נס, מפני פלשתים.  יב ויתיצב בתוך-החלקה ויצילה, ויך את-פלשתים; ויעש יהוה, תשועה גדולה.  {ס}

יג וירדו שלשים (שלשה) מהשלשים ראש, ויבאו אל-קציר אל-דוד–אל-מערת, עדלם; וחית פלשתים, חנה בעמק רפאים.  יד ודוד, אז במצודה; ומצב פלשתים, אז בית לחם.  טו ויתאוה דוד, ויאמר:  מי ישקני מים, מבאר בית-לחם אשר בשער.  {ס}

טז ויבקעו שלשת הגברים במחנה פלשתים, וישאבו-מים מבאר בית-לחם אשר בשער, וישאו, ויבאו אל-דוד; ולא אבה לשתותם, ויסך אתם ליהוה.  יז ויאמר חלילה לי יהוה מעשתי זאת, הדם האנשים ההלכים בנפשותם, ולא אבה, לשתותם; אלה עשו, שלשת הגברים.  {ס}

יח ואבישי אחי יואב בן-צרויה, הוא ראש השלשי (השלשה), והוא עורר את-חניתו, על-שלש מאות חלל; ולו-שם, בשלשה.  יט מן-השלשה הכי נכבד, ויהי להם לשר; ועד-השלשה, לא-בא.  {ס}

כ ובניהו בן-יהוידע בן-איש-חי (חיל) רב-פעלים, מקבצאל; הוא הכה, את שני אראל מואב, והוא ירד והכה את-האריה (הארי) בתוך הבאר, ביום השלג.  כא והוא-הכה את-איש מצרי אשר (איש) מראה, וביד המצרי חנית, וירד אליו, בשבט; ויגזל את-החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו.  כב אלה עשה, בניהו בן-יהוידע; ולו-שם, בשלשה הגברים.  כג מן-השלשים נכבד, ואל-השלשה לא-בא; וישמהו דוד,  {ר}
אל-משמעתו.  {ס}  כד עשהאל אחי-יואב, בשלשים; אלחנן בן-דדו,  {ר}
בית לחם.  {ס}  כה שמה, החרדי,  {ס}  אליקא,  {ר}
החרדי.  {ס}  כו חלץ, הפלטי,  {ס}  עירא  {ר}
בן-עקש,  {ס}  התקועי.  {ס}  כז אביעזר,  {ר}
הענתתי,  {ס}  מבני, החשתי.  {ס}  כח צלמון,  {ר}
האחחי,  {ס}  מהרי, הנטפתי.  {ס}  כט חלב בן-בענה,  {ר}
הנטפתי;  {ס}  אתי, בן-ריבי, מגבעת, בני בנימן.  {ס}  ל בניהו,  {ר}
פרעתני,  {ס}  הדי, מנחלי געש.  {ס}  לא אבי-עלבון,  {ר}
הערבתי,  {ס}  עזמות, הברחמי.  {ס}  לב אליחבא,  {ר}
השעלבני,  {ס}  בני ישן, יהונתן.  {ס}  לג שמה,  {ר}
ההררי,  {ס}  אחיאם בן-שרר, האררי.  {ס}  לד אליפלט  {ר}
בן-אחסבי, בן-המעכתי;  {ס}  אליעם בן-אחיתפל,  {ר}
הגלני.  {ס}  לה חצרו (חצרי), הכרמלי,  {ס}  פערי,  {ר}
הארבי.  {ס}  לו יגאל בן-נתן מצבה,  {ס}  בני  {ר}
הגדי.  {ס}  לז צלק, העמני;  {ס}  נחרי,  {ר}
הבארתי–נשאי (נשא), כלי יואב בן-צריה.  {ס}  לח עירא,  {ר}
היתרי,  {ס}  גרב, היתרי.  {ס}  לט אוריה,  {ר}
החתי–כל, שלשים ושבעה.  {פ}

תהילים פרק ט

א  למנצח, על-מות לבן;    מזמור לדוד.
ב  אודה יהוה, בכל-לבי;    אספרה, כל-נפלאותיך.
ג  אשמחה ואעלצה בך;    אזמרה שמך עליון.
ד  בשוב-אויבי אחור;    יכשלו ויאבדו, מפניך.
ה  כי-עשית, משפטי ודיני;    ישבת לכסא, שופט צדק.
ו  גערת גוים, אבדת רשע;    שמם מחית, לעולם ועד.
ז  האויב, תמו חרבות–לנצח;    וערים נתשת–אבד זכרם המה.
ח  ויהוה, לעולם ישב;    כונן למשפט כסאו.
ט  והוא, ישפט-תבל בצדק;    ידין לאמים, במישרים.
י  ויהי יהוה משגב לדך;    משגב, לעתות בצרה.
יא  ויבטחו בך, יודעי שמך:    כי לא-עזבת דרשיך יהוה.
יב  זמרו–ליהוה, ישב ציון;    הגידו בעמים, עלילותיו.
יג  כי-דרש דמים, אותם זכר;    לא-שכח, צעקת עניים (ענוים).
יד  חננני יהוה–ראה עניי, משנאי;    מרוממי, משערי מות.
טו  למען אספרה, כל-תהלתיך:    בשערי בת-ציון–אגילה, בישועתך.
טז  טבעו גוים, בשחת עשו;    ברשת-זו טמנו, נלכדה רגלם.
יז  נודע, יהוה–משפט עשה:    בפעל כפיו, נוקש רשע; הגיון סלה.
יח  ישובו רשעים לשאולה:    כל-גוים, שכחי אלהים.
יט  כי לא לנצח, ישכח אביון;    תקות ענוים (עניים), תאבד לעד.
כ  קומה יהוה, אל-יעז אנוש;    ישפטו גוים, על-פניך.
כא  שיתה יהוה, מורה–להם:    ידעו גוים–אנוש המה סלה.

תהילים פרק יח

א  למנצח, לעבד יהוה–לדוד: אשר דבר, ליהוה,    את-דברי, השירה הזאת — ביום הציל-יהוה אותו מכף כל-איביו,    ומיד שאול.
ב  ויאמר–    ארחמך יהוה חזקי.
ג  יהוה, סלעי ומצודתי–    ומפלטי: אלי צורי, אחסה-בו;    מגני וקרן-ישעי, משגבי.
ד  מהלל, אקרא יהוה;    ומן-איבי, אושע.
ה  אפפוני חבלי-מות;    ונחלי בליעל יבעתוני.
ו  חבלי שאול סבבוני;    קדמוני, מוקשי מות.
ז  בצר-לי, אקרא יהוה–    ואל-אלהי אשוע: ישמע מהיכלו קולי;    ושועתי, לפניו תבוא באזניו.
ח  ותגעש ותרעש, הארץ–    ומוסדי הרים ירגזו; ויתגעשו,    כי-חרה לו.
ט  עלה עשן, באפו–    ואש-מפיו תאכל; גחלים,    בערו ממנו.
י  ויט שמים, וירד;    וערפל, תחת רגליו.
יא  וירכב על-כרוב, ויעף;    וידא, על-כנפי-רוח.
יב  ישת חשך, סתרו–    סביבותיו סכתו; חשכת-מים,    עבי שחקים.
יג  מנגה, נגדו:    עביו עברו–ברד, וגחלי-אש.
יד  וירעם בשמים, יהוה–ועליון, יתן קלו;    ברד, וגחלי-אש.
טו  וישלח חציו, ויפיצם;    וברקים רב, ויהמם.
טז  ויראו, אפיקי מים,    ויגלו, מוסדות תבל: מגערתך יהוה–    מנשמת, רוח אפך.
יז  ישלח ממרום, יקחני;    ימשני, ממים רבים.
יח  יצילני, מאיבי עז;    ומשנאי, כי-אמצו ממני.
יט  יקדמוני ביום-אידי;    ויהי-יהוה למשען לי.
כ  ויוציאני למרחב;    יחלצני, כי חפץ בי.
כא  יגמלני יהוה כצדקי;    כבר ידי, ישיב לי.
כב  כי-שמרתי, דרכי יהוה;    ולא-רשעתי, מאלהי.
כג  כי כל-משפטיו לנגדי;    וחקתיו, לא-אסיר מני.
כד  ואהי תמים עמו;    ואשתמר, מעוני.
כה  וישב-יהוה לי כצדקי;    כבר ידי, לנגד עיניו.
כו  עם-חסיד תתחסד;    עם-גבר תמים, תתמם.
כז  עם-נבר תתברר;    ועם-עקש, תתפתל.
כח  כי-אתה, עם-עני תושיע;    ועינים רמות תשפיל.
כט  כי-אתה, תאיר נרי;    יהוה אלהי, יגיה חשכי.
ל  כי-בך, ארץ גדוד;    ובאלהי, אדלג-שור.
לא  האל,    תמים דרכו: אמרת-יהוה צרופה;    מגן הוא, לכל החסים בו.
לב  כי מי אלוה, מבלעדי יהוה;    ומי צור, זולתי אלהינו.
לג  האל, המאזרני חיל;    ויתן תמים דרכי.
לד  משוה רגלי, כאילות;    ועל במתי, יעמידני.
לה  מלמד ידי, למלחמה;    ונחתה קשת-נחושה, זרועתי.
לו  ותתן-לי, מגן ישעך:    וימינך תסעדני; וענותך תרבני.
לז  תרחיב צעדי תחתי;    ולא מעדו, קרסלי.
לח  ארדוף אויבי, ואשיגם;    ולא-אשוב, עד-כלותם.
לט  אמחצם, ולא-יכלו קום;    יפלו, תחת רגלי.
מ  ותאזרני חיל, למלחמה;    תכריע קמי תחתי.
מא  ואיבי, נתתה לי ערף;    ומשנאי, אצמיתם.
מב  ישועו ואין-מושיע;    על-יהוה, ולא ענם.
מג  ואשחקם, כעפר על-פני-רוח;    כטיט חוצות אריקם.
מד  תפלטני, מריבי-עם:    תשימני, לראש גוים; עם לא-ידעתי יעבדוני.
מה  לשמע אזן, ישמעו לי;    בני-נכר, יכחשו-לי.
מו  בני-נכר יבלו;    ויחרגו, ממסגרותיהם.
מז  חי-יהוה, וברוך צורי;    וירום, אלוהי ישעי.
מח  האל–הנותן נקמות לי;    וידבר עמים תחתי.
מט  מפלטי, מאיבי:    אף מן-קמי, תרוממני; מאיש חמס, תצילני.
נ  על-כן, אודך בגוים יהוה;    ולשמך אזמרה.
נא  מגדל,    ישועות מלכו: ועשה חסד, למשיחו–לדוד ולזרעו;    עד-עולם.

תהילים פרק יט

א  למנצח, מזמור לדוד.
ב  השמים, מספרים כבוד-אל;    ומעשה ידיו, מגיד הרקיע.
ג  יום ליום, יביע אמר;    ולילה ללילה, יחוה-דעת.
ד  אין-אמר, ואין דברים:    בלי, נשמע קולם.
ה  בכל-הארץ, יצא קום,    ובקצה תבל, מליהם; לשמש,    שם-אהל בהם.
ו  והוא–כחתן, יצא מחפתו;    ישיש כגבור, לרוץ ארח.
ז  מקצה השמים, מוצאו–ותקופתו על-קצותם;    ואין נסתר, מחמתו.
ח  תורת יהוה תמימה, משיבת נפש;    עדות יהוה נאמנה, מחכימת פתי.
ט  פקודי יהוה ישרים, משמחי-לב;    מצות יהוה ברה, מאירת עינים.
י  יראת יהוה, טהורה–עומדת לעד:    משפטי-יהוה אמת; צדקו יחדו.
יא  הנחמדים–מזהב, ומפז רב;    ומתוקים מדבש, ונפת צופים.
יב  גם-עבדך, נזהר בהם;    בשמרם, עקב רב.
יג  שגיאות מי-יבין;    מנסתרות נקני.
יד  גם מזדים, חשך עבדך–    אל-ימשלו-בי אז איתם; ונקיתי,    מפשע רב.
טו  יהיו לרצון אמרי-פי, והגיון לבי    לפניך: יהוה,    צורי וגאלי.

תהילים פרק כח

א  לדוד, אליך יהוה אקרא–    צורי, אל-תחרש ממני: פן-תחשה ממני;    ונמשלתי, עם-יורדי בור.
ב  שמע קול תחנוני,    בשועי אליך; בנשאי ידי,    אל-דביר קדשך.
ג  אל-תמשכני עם-רשעים,    ועם-פעלי-און: דברי שלום, עם-רעיהם;    ורעה, בלבבם.
ד  תן-להם כפעלם,    וכרע מעלליהם: כמעשה ידיהם, תן להם;    השב גמולם להם.
ה  כי לא יבינו, אל-פעלת יהוה–    ואל-מעשה ידיו; יהרסם,    ולא יבנם.
ו  ברוך יהוה:    כי-שמע, קול תחנוני.
ז  יהוה, עזי ומגני–    בו בטח לבי, ונעזרתי: ויעלז לבי;    ומשירי אהודנו.
ח  יהוה עז-למו;    ומעוז ישועות משיחו הוא.
ט  הושיעה, את-עמך–    וברך את-נחלתך; ורעם ונשאם,    עד-העולם.

תהילים פרק לא

א  למנצח, מזמור לדוד.
ב  בך-יהוה חסיתי, אל-אבושה לעולם;    בצדקתך פלטני.
ג  הטה אלי, אזנך–    מהרה הצילני: היה לי, לצור-מעוז–לבית מצודות;    להושיעני.
ד  כי-סלעי ומצודתי אתה;    ולמען שמך, תנחני ותנהלני.
ה  תוציאני–מרשת זו, טמנו לי:    כי-אתה, מעוזי.
ו  בידך, אפקיד רוחי:    פדית אותי יהוה–אל אמת.
ז  שנאתי, השמרים הבלי-שוא;    ואני, אל-יהוה בטחתי.
ח  אגילה ואשמחה,    בחסדך: אשר ראית, את-עניי;    ידעת, בצרות נפשי.
ט  ולא הסגרתני, ביד-אויב;    העמדת במרחב רגלי.
י  חנני יהוה,    כי צר-לי: עששה בכעס עיני;    נפשי ובטני.
יא  כי כלו ביגון, חיי–    ושנותי באנחה: כשל בעוני כחי;    ועצמי עששו.
יב  מכל-צררי הייתי חרפה, ולשכני מאד–    ופחד למידעי: ראי בחוץ–    נדדו ממני.
יג  נשכחתי, כמת מלב;    הייתי, ככלי אבד.
יד  כי שמעתי, דבת רבים–    מגור מסביב: בהוסדם יחד עלי;    לקחת נפשי זממו.
טו  ואני, עליך בטחתי יהוה;    אמרתי, אלהי אתה.
טז  בידך עתתי;    הצילני מיד-אויבי, ומרדפי.
יז  האירה פניך, על-עבדך;    הושיעני בחסדך.
יח  יהוה–אל-אבושה, כי קראתיך;    יבשו רשעים, ידמו לשאול.
יט  תאלמנה, שפתי-שקר:    הדברות על-צדיק עתק–בגאוה ובוז.
כ  מה רב-טובך,    אשר-צפנת ליראיך: פעלת, לחסים בך;    נגד, בני אדם.
כא  תסתירם, בסתר פניך–    מרכסי-איש: תצפנם בסכה;    מריב לשנות.
כב  ברוך יהוה:    כי הפליא חסדו לי, בעיר מצור.
כג  ואני, אמרתי בחפזי–    נגרזתי, מנגד עיניך: אכן–שמעת, קול תחנוני;    בשועי אליך.
כד  אהבו את-יהוה,    כל-חסידיו: אמונים, נצר יהוה;    ומשלם על-יתר, עשה גאוה.
כה  חזקו, ויאמץ לבבכם–    כל-המיחלים, ליהוה.

תהילים פרק סא

א  למנצח על-נגינת לדוד.
ב  שמעה אלהים, רנתי;    הקשיבה, תפלתי.
ג  מקצה הארץ, אליך אקרא–    בעטף לבי; בצור-ירום ממני    תנחני.
ד  כי-היית מחסה לי;    מגדל-עז, מפני אויב.
ה  אגורה באהלך, עולמים;    אחסה בסתר כנפיך סלה.
ו  כי-אתה אלהים, שמעת לנדרי;    נתת ירשת, יראי שמך.
ז  ימים על-ימי-מלך תוסיף;    שנותיו, כמו-דר ודר.
ח  ישב עולם, לפני אלהים;    חסד ואמת, מן ינצרהו.
ט  כן אזמרה שמך לעד–    לשלמי נדרי, יום יום.

תהילים פרק סב

א  למנצח על-ידותון–    מזמור לדוד.
ב  אך אל-אלהים, דומיה נפשי;    ממנו, ישועתי.
ג  אך-הוא צורי, וישועתי;    משגבי, לא-אמוט רבה.
ד  עד-אנה, תהותתו על-איש–    תרצחו כלכם: כקיר נטוי;    גדר, הדחויה.
ה  אך משאתו, יעצו להדיח–    ירצו כזב: בפיו יברכו;    ובקרבם, יקללו-סלה.
ו  אך לאלהים, דומי נפשי:    כי-ממנו, תקותי.
ז  אך-הוא צורי, וישועתי;    משגבי, לא אמוט.
ח  על-אלהים, ישעי וכבודי;    צור-עזי מחסי, באלהים.
ט  בטחו בו בכל-עת, עם–    שפכו-לפניו לבבכם; אלהים מחסה-לנו    סלה.
י  אך, הבל בני-אדם–    כזב בני-איש: במאזנים לעלות;    המה, מהבל יחד.
יא  אל-תבטחו בעשק,    ובגזל אל-תהבלו: חיל כי-ינוב–    אל-תשיתו לב.
יב  אחת, דבר אלהים–שתים-זו שמעתי:    כי עז, לאלהים.
יג  ולך-אדני חסד:    כי-אתה תשלם לאיש כמעשהו.

תהילים פרק עח

א  משכיל, לאסף: האזינה עמי, תורתי;    הטו אזנכם, לאמרי-פי.
ב  אפתחה במשל פי;    אביעה חידות, מני-קדם.
ג  אשר שמענו, ונדעם;    ואבותינו, ספרו-לנו.
ד  לא נכחד, מבניהם–    לדור אחרון, מספרים תהלות יהוה; ועזוזו ונפלאתיו,    אשר עשה.
ה  ויקם עדות, ביעקב,    ותורה, שם בישראל: אשר צוה, את-אבותינו–    להודיעם, לבניהם.
ו  למען ידעו, דור אחרון–בנים יולדו;    יקמו, ויספרו לבניהם.
ז  וישימו באלהים, כסלם:    ולא ישכחו, מעללי-אל; ומצותיו ינצרו.
ח  ולא יהיו, כאבותם–    דור, סורר ומרה: דור, לא-הכין לבו;    ולא-נאמנה את-אל רוחו.
ט  בני-אפרים, נושקי רומי-קשת;    הפכו, ביום קרב.
י  לא שמרו, ברית אלהים;    ובתורתו, מאנו ללכת.
יא  וישכחו עלילותיו;    ונפלאותיו, אשר הראם.
יב  נגד אבותם, עשה פלא;    בארץ מצרים שדה-צען.
יג  בקע ים, ויעבירם;    ויצב-מים כמו-נד.
יד  וינחם בענן יומם;    וכל-הלילה, באור אש.
טו  יבקע צרים, במדבר;    וישק, כתהמות רבה.
טז  ויוצא נוזלים מסלע;    ויורד כנהרות מים.
יז  ויוסיפו עוד, לחטא-לו–    למרות עליון, בציה.
יח  וינסו-אל בלבבם–    לשאל-אכל לנפשם.
יט  וידברו, באלהים:    אמרו, היוכל אל–לערך שלחן, במדבר.
כ  הן הכה-צור, ויזובו מים–    ונחלים ישטפו: הגם-לחם, יוכל תת;    אם-יכין שאר לעמו.
כא  לכן, שמע יהוה–    ויתעבר: ואש, נשקה ביעקב;    וגם-אף, עלה בישראל.
כב  כי לא האמינו, באלהים;    ולא בטחו, בישועתו.
כג  ויצו שחקים ממעל;    ודלתי שמים פתח.
כד  וימטר עליהם מן לאכל;    ודגן-שמים, נתן למו.
כה  לחם אבירים, אכל איש;    צידה שלח להם לשבע.
כו  יסע קדים, בשמים;    וינהג בעזו תימן.
כז  וימטר עליהם כעפר שאר;    וכחול ימים, עוף כנף.
כח  ויפל, בקרב מחנהו;    סביב, למשכנתיו.
כט  ויאכלו וישבעו מאד;    ותאותם, יבא להם.
ל  לא-זרו מתאותם;    עוד, אכלם בפיהם.
לא  ואף אלהים, עלה בהם,    ויהרג, במשמניהם; ובחורי ישראל    הכריע.
לב  בכל-זאת חטאו-עוד;    ולא-האמינו, בנפלאותיו.
לג  ויכל-בהבל ימיהם;    ושנותם, בבהלה.
לד  אם-הרגם ודרשוהו;    ושבו, ושחרו-אל.
לה  ויזכרו, כי-אלהים צורם;    ואל עליון, גאלם.
לו  ויפתוהו בפיהם;    ובלשונם, יכזבו-לו.
לז  ולבם, לא-נכון עמו;    ולא נאמנו, בבריתו.
לח  והוא רחום, יכפר עון–    ולא-ישחית: והרבה, להשיב אפו;    ולא-יעיר, כל-חמתו.
לט  ויזכר, כי-בשר המה;    רוח הולך, ולא ישוב.
מ  כמה, ימרוהו במדבר;    יעציבוהו, בישימון.
מא  וישובו וינסו אל;    וקדוש ישראל התוו.
מב  לא-זכרו את-ידו;    יום, אשר-פדם מני-צר.
מג  אשר-שם במצרים, אתותיו;    ומופתיו, בשדה-צען.
מד  ויהפך לדם, יאריהם;    ונזליהם, בל-ישתיון.
מה  ישלח בהם ערב, ויאכלם;    וצפרדע, ותשחיתם.
מו  ויתן לחסיל יבולם;    ויגיעם, לארבה.
מז  יהרג בברד גפנם;    ושקמותם, בחנמל.
מח  ויסגר לברד בעירם;    ומקניהם, לרשפים.
מט  ישלח-בם, חרון אפו–עברה וזעם וצרה;    משלחת, מלאכי רעים.
נ  יפלס נתיב, לאפו:    לא-חשך ממות נפשם; וחיתם, לדבר הסגיר.
נא  ויך כל-בכור במצרים;    ראשית אונים, באהלי-חם.
נב  ויסע כצאן עמו;    וינהגם כעדר, במדבר.
נג  וינחם לבטח, ולא פחדו;    ואת-אויביהם, כסה הים.
נד  ויביאם, אל-גבול קדשו;    הר-זה, קנתה ימינו.
נה  ויגרש מפניהם, גוים–    ויפילם, בחבל נחלה; וישכן באהליהם,    שבטי ישראל.
נו  וינסו וימרו, את-אלהים עליון;    ועדותיו, לא שמרו.
נז  ויסגו ויבגדו, כאבותם;    נהפכו, כקשת רמיה.
נח  ויכעיסוהו בבמותם;    ובפסיליהם, יקניאוהו.
נט  שמע אלהים, ויתעבר;    וימאס מאד, בישראל.
ס  ויטש, משכן שלו;    אהל, שכן באדם.
סא  ויתן לשבי עזו;    ותפארתו ביד-צר.
סב  ויסגר לחרב עמו;    ובנחלתו, התעבר.
סג  בחוריו אכלה-אש;    ובתולתיו, לא הוללו.
סד  כהניו, בחרב נפלו;    ואלמנתיו, לא תבכינה.
סה  ויקץ כישן אדני;    כגבור, מתרונן מיין.
סו  ויך-צריו אחור;    חרפת עולם, נתן למו.
סז  וימאס, באהל יוסף;    ובשבט אפרים, לא בחר.
סח  ויבחר, את-שבט יהודה;    את-הר ציון, אשר אהב.
סט  ויבן כמו-רמים, מקדשו;    כארץ, יסדה לעולם.
ע  ויבחר, בדוד עבדו;    ויקחהו, ממכלאת צאן.
עא  מאחר עלות, הביאו:    לרעות, ביעקב עמו; ובישראל, נחלתו.
עב  וירעם, כתם לבבו;    ובתבונות כפיו ינחם.

תהילים פרק צ-ק

צ,א  תפלה, למשה איש-האלהים: אדני–מעון אתה, היית לנו;    בדר ודר.
צ,ב  בטרם, הרים ילדו–    ותחולל ארץ ותבל; ומעולם עד-עולם,    אתה אל.
צ,ג  תשב אנוש, עד-דכא;    ותאמר, שובו בני-אדם.
צ,ד  כי אלף שנים, בעיניך–    כיום אתמול, כי יעבר; ואשמורה    בלילה.
צ,ה  זרמתם, שנה יהיו;    בבקר, כחציר יחלף.
צ,ו  בבקר, יציץ וחלף;    לערב, ימולל ויבש.
צ,ז  כי-כלינו באפך;    ובחמתך נבהלנו.
צ,ח  שת (שתה) עונתינו לנגדך;    עלמנו, למאור פניך.
צ,ט  כי כל-ימינו, פנו בעברתך;    כלינו שנינו כמו-הגה.
צ,י  ימי-שנותינו בהם שבעים שנה,    ואם בגבורת שמונים שנה– ורהבם,    עמל ואון: כי-גז חיש,    ונעפה.
צ,יא  מי-יודע, עז אפך;    וכיראתך, עברתך.
צ,יב  למנות ימינו, כן הודע;    ונבא, לבב חכמה.
צ,יג  שובה יהוה, עד-מתי;    והנחם, על-עבדיך.
צ,יד  שבענו בבקר חסדך;    ונרננה ונשמחה, בכל-ימינו.
צ,טו  שמחנו, כימות עניתנו:    שנות, ראינו רעה.
צ,טז  יראה אל-עבדיך פעלך;    והדרך, על-בניהם.
צ,יז  ויהי, נעם אדני אלהינו–    עלינו: ומעשה ידינו, כוננה עלינו;    ומעשה ידינו, כוננהו.

צא,א  ישב, בסתר עליון;    בצל שדי, יתלונן.
צא,ב  אמר–ליהוה, מחסי ומצודתי;    אלהי, אבטח-בו.
צא,ג  כי הוא יצילך, מפח יקוש;    מדבר הוות.
צא,ד  באברתו, יסך לך–ותחת-כנפיו תחסה;    צנה וסחרה אמתו.
צא,ה  לא-תירא, מפחד לילה;    מחץ, יעוף יומם.
צא,ו  מדבר, באפל יהלך;    מקטב, ישוד צהרים.
צא,ז  יפל מצדך, אלף–ורבבה מימינך:    אליך, לא יגש.
צא,ח  רק, בעיניך תביט;    ושלמת רשעים תראה.
צא,ט  כי-אתה יהוה מחסי;    עליון, שמת מעונך.
צא,י  לא-תאנה אליך רעה;    ונגע, לא-יקרב באהלך.
צא,יא  כי מלאכיו, יצוה-לך;    לשמרך, בכל-דרכיך.
צא,יב  על-כפים ישאונך:    פן-תגף באבן רגלך.
צא,יג  על-שחל ופתן, תדרך;    תרמס כפיר ותנין.
צא,יד  כי בי חשק, ואפלטהו;    אשגבהו, כי-ידע שמי.
צא,טו  יקראני, ואענהו–עמו-אנכי בצרה;    אחלצהו, ואכבדהו.
צא,טז  ארך ימים, אשביעהו;    ואראהו, בישועתי.

צב,א  מזמור שיר, ליום השבת.
צב,ב  טוב, להדות ליהוה;    ולזמר לשמך עליון.
צב,ג  להגיד בבקר חסדך;    ואמונתך, בלילות.
צב,ד  עלי-עשור, ועלי-נבל;    עלי הגיון בכנור.
צב,ה  כי שמחתני יהוה בפעלך;    במעשי ידיך ארנן.
צב,ו  מה-גדלו מעשיך יהוה;    מאד, עמקו מחשבתיך.
צב,ז  איש-בער, לא ידע;    וכסיל, לא-יבין את-זאת.
צב,ח  בפרח רשעים, כמו עשב, ויציצו, כל-פעלי און:    להשמדם עדי-עד.
צב,ט  ואתה מרום–    לעלם יהוה.
צב,י  כי הנה איביך, יהוה–    כי-הנה איביך יאבדו: יתפרדו,    כל-פעלי און.
צב,יא  ותרם כראים קרני;    בלתי, בשמן רענן.
צב,יב  ותבט עיני,    בשורי: בקמים עלי מרעים–    תשמענה אזני.
צב,יג  צדיק, כתמר יפרח;    כארז בלבנון ישגה.
צב,יד  שתולים, בבית יהוה;    בחצרות אלהינו יפריחו.
צב,טו  עוד, ינובון בשיבה;    דשנים ורעננים יהיו.
צב,טז  להגיד, כי-ישר יהוה;    צורי, ולא-עלתה (עולתה) בו.

צג,א  יהוה מלך,    גאות לבש לבש יהוה, עז התאזר;    אף-תכון תבל, בל-תמוט.
צג,ב  נכון כסאך מאז;    מעולם אתה.
צג,ג  נשאו נהרות, יהוה–נשאו נהרות קולם;    ישאו נהרות דכים.
צג,ד  מקלות, מים רבים–אדירים משברי-ים;    אדיר במרום יהוה.
צג,ה  עדתיך, נאמנו מאד–לביתך נאוה-קדש:    יהוה, לארך ימים.

צד,א  אל-נקמות יהוה;    אל נקמות הופיע.
צד,ב  הנשא, שפט הארץ;    השב גמול, על-גאים.
צד,ג  עד-מתי רשעים יהוה:    עד-מתי, רשעים יעלזו.
צד,ד  יביעו ידברו עתק;    יתאמרו, כל-פעלי און.
צד,ה  עמך יהוה ידכאו;    ונחלתך יענו.
צד,ו  אלמנה וגר יהרגו;    ויתומים ירצחו.
צד,ז  ויאמרו, לא יראה-יה;    ולא-יבין, אלהי יעקב.
צד,ח  בינו, בערים בעם;    וכסילים, מתי תשכילו.
צד,ט  הנטע אזן, הלא ישמע;    אם-יצר עין, הלא יביט.
צד,י  היסר גוים, הלא יוכיח:    המלמד אדם דעת.
צד,יא  יהוה–ידע, מחשבות אדם:    כי-המה הבל.
צד,יב  אשרי, הגבר אשר-תיסרנו יה;    ומתורתך תלמדנו.
צד,יג  להשקיט לו, מימי רע–    עד יכרה לרשע שחת.
צד,יד  כי, לא-יטש יהוה עמו;    ונחלתו, לא יעזב.
צד,טו  כי-עד-צדק, ישוב משפט;    ואחריו, כל-ישרי-לב.
צד,טז  מי-יקום לי, עם-מרעים;    מי-יתיצב לי, עם-פעלי און.
צד,יז  לולי יהוה, עזרתה לי–    כמעט, שכנה דומה נפשי.
צד,יח  אם-אמרתי, מטה רגלי;    חסדך יהוה, יסעדני.
צד,יט  ברב שרעפי בקרבי–    תנחומיך, ישעשעו נפשי.
צד,כ  היחברך, כסא הוות;    יצר עמל עלי-חק.
צד,כא  יגודו, על-נפש צדיק;    ודם נקי ירשיעו.
צד,כב  ויהי יהוה לי למשגב;    ואלהי, לצור מחסי.
צד,כג  וישב עליהם, את אונם–    וברעתם יצמיתם; יצמיתם,    יהוה אלהינו.

צה,א  לכו, נרננה ליהוה;    נריעה, לצור ישענו.
צה,ב  נקדמה פניו בתודה;    בזמרות, נריע לו.
צה,ג  כי אל גדול יהוה;    ומלך גדול, על-כל-אלהים.
צה,ד  אשר בידו, מחקרי-ארץ;    ותועפת הרים לו.
צה,ה  אשר-לו הים, והוא עשהו;    ויבשת, ידיו יצרו.
צה,ו  באו, נשתחוה ונכרעה;    נברכה, לפני-יהוה עשנו.
צה,ז  כי הוא אלהינו–    ואנחנו עם מרעיתו, וצאן ידו: היום,    אם-בקלו תשמעו.
צה,ח  אל-תקשו לבבכם, כמריבה;    כיום מסה, במדבר.
צה,ט  אשר נסוני, אבותיכם:    בחנוני, גם-ראו פעלי.
צה,י  ארבעים שנה, אקוט בדור–    ואמר, עם תעי לבב הם; והם,    לא-ידעו דרכי.
צה,יא  אשר-נשבעתי באפי;    אם-יבאון, אל-מנוחתי.

צו,א  שירו ליהוה, שיר חדש;    שירו ליהוה, כל-הארץ.
צו,ב  שירו ליהוה, ברכו שמו;    בשרו מיום-ליום, ישועתו.
צו,ג  ספרו בגוים כבודו;    בכל-העמים, נפלאותיו.
צו,ד  כי גדול יהוה ומהלל מאד;    נורא הוא, על-כל-אלהים.
צו,ה  כי, כל-אלהי העמים אלילים;    ויהוה, שמים עשה.
צו,ו  הוד-והדר לפניו;    עז ותפארת, במקדשו.
צו,ז  הבו ליהוה, משפחות עמים;    הבו ליהוה, כבוד ועז.
צו,ח  הבו ליהוה, כבוד שמו;    שאו-מנחה, ובאו לחצרותיו.
צו,ט  השתחוו ליהוה, בהדרת-קדש;    חילו מפניו, כל-הארץ.
צו,י  אמרו בגוים, יהוה מלך–    אף-תכון תבל, בל-תמוט; ידין עמים,    במישרים.
צו,יא  ישמחו השמים, ותגל הארץ;    ירעם הים, ומלאו.
צו,יב  יעלז שדי, וכל-אשר-בו;    אז ירננו, כל-עצי-יער.
צו,יג  לפני יהוה, כי בא–    כי בא, לשפט הארץ: ישפט-תבל בצדק;    ועמים, באמונתו.

צז,א  יהוה מלך, תגל הארץ;    ישמחו, איים רבים.
צז,ב  ענן וערפל סביביו;    צדק ומשפט, מכון כסאו.
צז,ג  אש, לפניו תלך;    ותלהט סביב צריו.
צז,ד  האירו ברקיו תבל;    ראתה ותחל הארץ.
צז,ה  הרים–כדונג, נמסו מלפני יהוה:    מלפני, אדון כל-הארץ.
צז,ו  הגידו השמים צדקו;    וראו כל-העמים כבודו.
צז,ז  יבשו, כל-עבדי פסל–    המתהללים באלילים; השתחוו-לו,    כל-אלהים.
צז,ח  שמעה ותשמח, ציון,    ותגלנה, בנות יהודה — למען משפטיך    יהוה.
צז,ט  כי-אתה יהוה,    עליון על-כל-הארץ; מאד נעלית,    על-כל-אלהים.
צז,י  אהבי יהוה,    שנאו-רע: שמר, נפשות חסידיו;    מיד רשעים, יצילם.
צז,יא  אור, זרע לצדיק;    ולישרי-לב שמחה.
צז,יב  שמחו צדיקים, ביהוה;    והודו, לזכר קדשו.

צח,א  מזמור, שירו ליהוה שיר חדש–    כי-נפלאות עשה; הושיעה-לו ימינו,    וזרוע קדשו.
צח,ב  הודיע יהוה, ישועתו;    לעיני הגוים, גלה צדקתו.
צח,ג  זכר חסדו, ואמונתו–    לבית ישראל: ראו כל-אפסי-ארץ–    את, ישועת אלהינו.
צח,ד  הריעו ליהוה, כל-הארץ;    פצחו ורננו וזמרו.
צח,ה  זמרו ליהוה בכנור;    בכנור, וקול זמרה.
צח,ו  בחצצרות, וקול שופר–    הריעו, לפני המלך יהוה.
צח,ז  ירעם הים, ומלאו;    תבל, וישבי בה.
צח,ח  נהרות ימחאו-כף;    יחד, הרים ירננו.
צח,ט  לפני יהוה–    כי בא, לשפט הארץ: ישפט-תבל בצדק;    ועמים, במישרים.

צט,א  יהוה מלך, ירגזו עמים;    ישב כרובים, תנוט הארץ.
צט,ב  יהוה, בציון גדול;    ורם הוא, על-כל-העמים.
צט,ג  יודו שמך, גדול ונורא;    קדוש הוא.
צט,ד  ועז מלך,    משפט אהב: אתה, כוננת מישרים;    משפט וצדקה, ביעקב אתה עשית.
צט,ה  רוממו, יהוה אלהינו, והשתחוו, להדם רגליו:    קדוש הוא.
צט,ו  משה ואהרן, בכהניו,    ושמואל, בקראי שמו; קראים אל-יהוה,    והוא יענם.
צט,ז  בעמוד ענן, ידבר אליהם;    שמרו עדתיו, וחק נתן-למו.
צט,ח  יהוה אלהינו,    אתה עניתם: אל נשא, היית להם;    ונקם, על-עלילותם.
צט,ט  רוממו, יהוה אלהינו,    והשתחוו, להר קדשו: כי-קדוש,    יהוה אלהינו.

ק,א  מזמור לתודה:    הריעו ליהוה, כל-הארץ.
ק,ב  עבדו את-יהוה בשמחה;    באו לפניו, ברננה.
ק,ג  דעו–    כי יהוה, הוא אלהים: הוא-עשנו, ולא (ולו) אנחנו–    עמו, וצאן מרעיתו.
ק,ד  באו שעריו, בתודה–חצרתיו בתהלה;    הודו-לו, ברכו שמו.
ק,ה  כי-טוב יהוה, לעולם חסדו;    ועד-דר ודר, אמונתו.

תהילים פרק קלח

א  לדוד:  אודך בכל-לבי;    נגד אלהים אזמרך.
ב  אשתחוה אל-היכל קדשך,    ואודה את-שמך– על-חסדך    ועל-אמתך:
כי-הגדלת על-כל-שמך,    אמרתך.
ג  ביום קראתי, ותענני;    תרהבני בנפשי עז.
ד  יודוך יהוה, כל-מלכי-ארץ:    כי שמעו, אמרי-פיך.
ה  וישירו, בדרכי יהוה:    כי-גדול, כבוד יהוה.
ו  כי-רם יהוה, ושפל יראה;    וגבה, ממרחק יידע.
ז  אם-אלך, בקרב צרה–    תחיני: על אף איבי, תשלח ידך;    ותושיעני ימינך.
ח  יהוה, יגמר בעדי:    יהוה, חסדך לעולם; מעשי ידיך אל-תרף.

תהילים פרק קמה

א  תהלה, לדוד: ארוממך אלוהי המלך;    ואברכה שמך, לעולם ועד.
ב  בכל-יום אברכך;    ואהללה שמך, לעולם ועד.
ג  גדול יהוה ומהלל מאד;    ולגדלתו, אין חקר.
ד  דור לדור, ישבח מעשיך;    וגבורתיך יגידו.
ה  הדר, כבוד הודך–    ודברי נפלאתיך אשיחה.
ו  ועזוז נוראתיך יאמרו;    וגדלותיך (וגדלתך) אספרנה.
ז  זכר רב-טובך יביעו;    וצדקתך ירננו.
ח  חנון ורחום יהוה;    ארך אפים, וגדל-חסד.
ט  טוב-יהוה לכל;    ורחמיו, על-כל-מעשיו.
י  יודוך יהוה, כל-מעשיך;    וחסידיך, יברכוכה.
יא  כבוד מלכותך יאמרו;    וגבורתך ידברו.
יב  להודיע, לבני האדם–גבורתיו;    וכבוד, הדר מלכותו.
יג  מלכותך, מלכות כל-עלמים;    וממשלתך, בכל-דור ודר.
יד  סומך יהוה, לכל-הנפלים;    וזוקף, לכל-הכפופים.
טו  עיני-כל, אליך ישברו;    ואתה נותן-להם את-אכלם בעתו.
טז  פותח את-ידך;    ומשביע לכל-חי רצון.
יז  צדיק יהוה, בכל-דרכיו;    וחסיד, בכל-מעשיו.
יח  קרוב יהוה, לכל-קראיו–    לכל אשר יקראהו באמת.
יט  רצון-יראיו יעשה;    ואת-שועתם ישמע, ויושיעם.
כ  שומר יהוה, את-כל-אהביו;    ואת כל-הרשעים ישמיד.
כא  תהלת יהוה, ידבר-פי:    ויברך כל-בשר, שם קדשו–לעולם ועד.

תהילים פרק קמו

א  הללו-יה: הללי נפשי,    את-יהוה.
ב  אהללה יהוה בחיי;    אזמרה לאלהי בעודי.
ג  אל-תבטחו בנדיבים–    בבן-אדם, שאין לו תשועה.
ד  תצא רוחו, ישב לאדמתו;    ביום ההוא, אבדו עשתנתיו.
ה  אשרי–שאל יעקב בעזרו:    שברו, על-יהוה אלהיו.
ו  עשה, שמים וארץ–    את-הים ואת-כל-אשר-בם; השמר אמת    לעולם.
ז  עשה משפט, לעשוקים–נתן לחם, לרעבים;    יהוה, מתיר אסורים.
ח  יהוה, פקח עורים–יהוה, זקף כפופים;    יהוה, אהב צדיקים.
ט  יהוה, שמר את-גרים–יתום ואלמנה יעודד;    ודרך רשעים יעות.
י  ימלך יהוה, לעולם–    אלהיך ציון, לדר ודר: הללו-יה.

קוהלת פרק ג

א לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים.  {פ}

ב        עת ללדת,        ועת למות;
עת לטעת,        ועת לעקור נטוע.
ג        עת להרוג        ועת לרפוא,
עת לפרוץ        ועת לבנות.
ד        עת לבכות          ועת לשחוק,
עת ספוד         ועת רקוד.
ה        עת להשליך אבנים,        ועת כנוס אבנים;
עת לחבוק,         ועת לרחק מחבק.
ו        עת לבקש         ועת לאבד,
עת לשמור        ועת להשליך.
ז        עת לקרוע        ועת לתפור,
עת לחשות        ועת לדבר.
ח        עת לאהב         ועת לשנא,
עת מלחמה        ועת שלום.  {פ}

ט         מה-יתרון, העושה, באשר, הוא עמל.  י ראיתי את-הענין, אשר נתן אלהים לבני האדם–לענות בו.  יא את-הכל עשה, יפה בעתו; גם את-העלם, נתן בלבם–מבלי אשר לא-ימצא האדם את-המעשה אשר-עשה האלהים, מראש ועד-סוף.  יב ידעתי, כי אין טוב בם–כי אם-לשמוח, ולעשות טוב בחייו.  יג וגם כל-האדם שיאכל ושתה, וראה טוב בכל-עמלו–מתת אלהים, היא.  יד ידעתי, כי כל-אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם–עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרע; והאלהים עשה, שיראו מלפניו.  טו מה-שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה; והאלהים, יבקש את-נרדף.  טז ועוד ראיתי, תחת השמש:  מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע.  יז אמרתי אני, בלבי–את-הצדיק ואת-הרשע, ישפט האלהים:  כי-עת לכל-חפץ, ועל כל-המעשה שם.  יח אמרתי אני, בלבי–על-דברת בני האדם, לברם האלהים; ולראות, שהם-בהמה המה להם.  יט כי מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם–כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל; ומותר האדם מן-הבהמה אין, כי הכל הבל.  כהכל הולך, אל-מקום אחד; הכל היה מן-העפר, והכל שב אל-העפר.  כא מי יודע, רוח בני האדם–העלה היא, למעלה; ורוח, הבהמה–הירדת היא, למטה לארץ.  כב וראיתי, כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו–כי-הוא, חלקו:  כי מי יביאנו לראות, במה שיהיה אחריו.

ישעיהו פרק יז

א משא, דמשק:  הנה דמשק מוסר מעיר, והיתה מעי מפלה.  ב עזבות, ערי ערער; לעדרים תהיינה, ורבצו ואין מחריד.  ג ונשבת מבצר מאפרים, וממלכה מדמשק ושאר ארם; ככבוד בני-ישראל יהיו, נאם יהוה צבאות.  {פ}

ד והיה ביום ההוא, ידל כבוד יעקב; ומשמן בשרו, ירזה.  ה והיה, כאסף קציר קמה, וזרעו, שבלים יקצור; והיה כמלקט שבלים, בעמק רפאים.  ו ונשאר-בו עוללת כנקף זית, שנים שלשה גרגרים בראש אמיר; ארבעה חמשה, בסעפיה פריה–נאם-יהוה, אלהי ישראל.  ז ביום ההוא, ישעה האדם על-עשהו; ועיניו, אל-קדוש ישראל תראינה.  ח ולא ישעה, אל-המזבחות מעשה ידיו; ואשר עשו אצבעתיו לא יראה, והאשרים והחמנים.  {ס}

ט ביום ההוא יהיו ערי מעוזו, כעזובת החרש והאמיר, אשר עזבו, מפני בני ישראל; והיתה, שממה.  י כי שכחת אלהי ישעך, וצור מעזך לא זכרת; על-כן, תטעי נטעי נעמנים, וזמרת זר, תזרענו.  יא ביום נטעך תשגשגי, ובבקר זרעך תפריחי; נד קציר ביום נחלה, וכאב אנוש.  {ס}

יב הוי, המון עמים רבים, כהמות ימים, יהמיון; ושאון לאמים, כשאון מים כבירים ישאון.  יג לאמים, כשאון מים רבים ישאון, וגער בו, ונס ממרחק; ורדף, כמץ הרים לפני-רוח, וכגלגל, לפני סופה.  יד לעת ערב והנה בלהה, בטרם בקר איננו; זה חלק שוסינו, וגורל לבזזינו.  {פ}

ישעיהו פרק כה

א יהוה אלהי, אתה–ארוממך אודה שמך, כי עשית פלא:  עצות מרחק, אמונה אמן.  ב כי שמת מעיר לגל, קריה בצורה למפלה; ארמון זרים מעיר, לעולם לא יבנה.  ג על-כן, יכבדוך עם-עז; קרית גוים עריצים, ייראוך.  ד כי-היית מעוז לדל מעוז לאביון, בצר-לו:  מחסה מזרם צל מחרב, כי רוח עריצים כזרם קיר.  ה כחרב בציון, שאון זרים תכניע; חרב בצל עב, זמיר עריצים יענה.  {פ}

ו ועשה יהוה צבאות לכל-העמים, בהר הזה, משתה שמנים, משתה שמרים:  שמנים, ממחים, שמרים, מזקקים.  ז ובלע בהר הזה, פני-הלוט הלוט על-כל-העמים; והמסכה הנסוכה, על-כל-הגוים.  ח בלע המות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל-פנים; וחרפת עמו, יסיר מעל כל-הארץ–כי יהוה, דבר.  {פ}

ט ואמר ביום ההוא, הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו; זה יהוה קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו.  י כי-תנוח יד-יהוה, בהר הזה–ונדוש מואב תחתיו, כהדוש מתבן במי (במו) מדמנה.  יא ופרש ידיו בקרבו, כאשר יפרש השחה לשחות; והשפיל, גאותו, עם, ארבות ידיו.  יב ומבצר משגב חומתיך, השח השפיל הגיע לארץ–עד-עפר.  {ס}

ישעיהו פרק כו

א ביום ההוא, יושר השיר-הזה בארץ יהודה; עיר עז-לנו, ישועה ישית חומות וחל.  ב פתחו, שערים; ויבא גוי-צדיק, שמר אמנים.  ג יצר סמוך, תצר שלום שלום:  כי בך, בטוח.  ד בטחו ביהוה, עדי-עד:  כי ביה יהוה, צור עולמים.  ה כי השח ישבי מרום, קריה נשגבה; ישפילנה ישפילה עד-ארץ, יגיענה עד-עפר.  ו תרמסנה, רגל; רגלי עני, פעמי דלים.  ז ארח לצדיק, מישרים:  ישר, מעגל צדיק תפלס.  ח אף ארח משפטיך יהוה, קוינוך–לשמך ולזכרך, תאות-נפש.  ט נפשי אויתך בלילה, אף-רוחי בקרבי אשחרך:  כי כאשר משפטיך, לארץ–צדק למדו, ישבי תבל.  י יחן רשע בל-למד צדק, בארץ נכחות יעול; ובל-יראה, גאות יהוה.  {פ}

יא יהוה רמה ידך, בל-יחזיון:  יחזו ויבשו קנאת-עם, אף-אש צריך תאכלם.  {ס}

יב יהוה, תשפת שלום לנו:  כי גם כל-מעשינו, פעלת לנו.  {ס}

יג יהוה אלהינו, בעלונו אדנים זולתך; לבד-בך, נזכיר שמך.  יד מתים, בל-יחיו–רפאים, בל-יקמו; לכן פקדת ותשמידם, ותאבד כל-זכר למו.  טו יספת לגוי יהוה, יספת לגוי נכבדת; רחקת, כל-קצוי-ארץ.  {פ}

טז יהוה, בצר פקדוך; צקון לחש, מוסרך למו.  יז כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה–כן היינו מפניך, יהוה.  יח הרינו חלנו, כמו ילדנו רוח; ישועת בל-נעשה ארץ, ובל-יפלו ישבי תבל.  יט יחיו מתיך, נבלתי יקומון; הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך, וארץ, רפאים תפיל.  {פ}

כ לך עמי בא בחדריך, וסגר דלתיך (דלתך) בעדך; חבי כמעט-רגע, עד-יעבור- (יעבר-) זעם.  כא כי-הנה יהוה יצא ממקומו, לפקד עון ישב-הארץ עליו; וגלתה הארץ את-דמיה, ולא-תכסה עוד על-הרוגיה.  {פ}

ישעיהו פרק כח

א הוי, עטרת גאות שכרי אפרים, וציץ נבל, צבי תפארתו–אשר על-ראש גיא-שמנים, הלומי יין.  ב הנה חזק ואמץ לאדני, כזרם ברד שער קטב; כזרם מים כבירים שטפים, הניח לארץ–ביד.  ג ברגלים, תרמסנה; עטרת גאות, שכורי אפרים.  ד והיתה ציצת נבל, צבי תפארתו, אשר על-ראש, גיא שמנים–כבכורה, בטרם קיץ, אשר יראה הראה אותה, בעודה בכפו יבלענה.  {ס}

ה ביום ההוא, יהיה יהוה צבאות, לעטרת צבי, ולצפירת תפארה–לשאר, עמו.  ו ולרוח, משפט–ליושב, על-המשפט, ולגבורה, משיבי מלחמה שערה.  {ס}

ז וגם-אלה ביין שגו, ובשכר תעו:  כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן-היין, תעו מן-השכר, שגו בראה, פקו פליליה.  ח כי כל-שלחנות, מלאו קיא צאה, בלי, מקום.  {פ}

ט את-מי יורה דעה, ואת-מי יבין שמועה–גמולי, מחלב, עתיקי, משדים.  י כי צו לצו צו לצו, קו לקו קו לקו–זעיר שם, זעיר שם.  יא כי בלעגי שפה, ובלשון אחרת, ידבר, אל-העם הזה.  יב אשר אמר אליהם, זאת המנוחה הניחו לעיף, וזאת, המרגעה; ולא אבוא, שמוע.  יג והיה להם דבר-יהוה, צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו, זעיר שם, זעיר שם–למען ילכו וכשלו אחור, ונשברו, ונוקשו, ונלכדו.  {פ}

יד לכן שמעו דבר-יהוה, אנשי לצון–משלי העם הזה, אשר בירושלם.  טו כי אמרתם, כרתנו ברית את-מות, ועם-שאול, עשינו חזה; שיט (שוט) שוטף כי-עבר (יעבר) לא יבואנו, כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו.  {פ}

טז לכן, כה אמר אדני יהוה, הנני יסד בציון, אבן; אבן בחן פנת יקרת, מוסד מוסד–המאמין, לא יחיש.  יז ושמתי משפט לקו, וצדקה למשקלת; ויעה ברד מחסה כזב, וסתר מים ישטפו.  {ס}

יח וכפר בריתכם את-מות, וחזותכם את-שאול לא תקום; שוט שוטף כי יעבר, והייתם לו למרמס.  יט מדי עברו יקח אתכם, כי-בבקר בבקר יעבר ביום ובלילה; והיה רק-זועה, הבין שמועה.  כ כי-קצר המצע, מהשתרע; והמסכה צרה, כהתכנס.  כא כי כהר-פרצים יקום יהוה, כעמק בגבעון ירגז–לעשות מעשהו, זר מעשהו, ולעבד עבדתו, נכריה עבדתו.  כב ועתה, אל-תתלוצצו, פן-יחזקו, מוסריכם:  כי-כלה ונחרצה שמעתי, מאת אדני יהוה צבאות–על-כל-הארץ.  {פ}

כג האזינו ושמעו, קולי; הקשיבו ושמעו, אמרתי.  כד הכל היום, יחרש החרש לזרע; יפתח וישדד, אדמתו.  כה הלוא אם-שוה פניה, והפיץ קצח וכמן יזרק; ושם חטה שורה ושערה נסמן, וכסמת גבלתו. כו ויסרו למשפט, אלהיו יורנו.  כז כי לא בחרוץ, יודש קצח, ואופן עגלה, על-כמן יוסב:  כי במטה יחבט קצח, וכמן בשבט.  כח לחם יודק, כי לא לנצח אדוש ידושנו; והמם גלגל עגלתו ופרשיו, לא ידקנו. כט גם-זאת, מעם יהוה צבאות יצאה:  הפלא עצה, הגדיל תושיה.  {פ}

ישעיהו פרק ל

א הוי בנים סוררים, נאם-יהוה, לעשות עצה ולא מני, ולנסך מסכה ולא רוחי–למען ספות חטאת, על-חטאת.  ב ההלכים לרדת מצרים, ופי לא שאלו; לעוז במעוז פרעה, ולחסות בצל מצרים.  ג והיה לכם מעוז פרעה, לבשת; והחסות בצל-מצרים, לכלמה.  ד כי-היו בצען, שריו; ומלאכיו, חנס יגיעו.  ה כל הבאיש, על-עם לא-יועילו למו:  לא לעזר ולא להועיל, כי לבשת וגם-לחרפה.  {ס}

ו משא, בהמות נגב:  בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם, אפעה ושרף מעופף, ישאו על-כתף עירים חילהם ועל-דבשת גמלים אוצרתם, על-עם לא יועילו.  ז ומצרים, הבל וריק יעזרו; לכן קראתי לזאת, רהב הם שבת.  ח עתה, בוא כתבה על-לוח אתם–ועל-ספר חקה; ותהי ליום אחרון, לעד עד-עולם.  ט כי עם מרי הוא, בנים כחשים; בנים, לא-אבו שמוע תורת יהוה.  י אשר אמרו לראים, לא תראו, ולחזים, לא תחזו-לנו נכחות; דברו-לנו חלקות, חזו מהתלות.  יא סורו, מני-דרך, הטו, מני-ארח; השביתו מפנינו, את-קדוש ישראל.  {ס}

יב לכן, כה אמר קדוש ישראל, יען מאסכם, בדבר הזה; ותבטחו בעשק ונלוז, ותשענו עליו.  יג לכן, יהיה לכם העון הזה, כפרץ נפל, נבעה בחומה נשגבה–אשר-פתאם לפתע, יבוא שברה.  יד ושברה כשבר נבל יוצרים, כתות–לא יחמל; ולא-ימצא במכתתו, חרש, לחתות אש מיקוד, ולחשף מים מגבא.  {ס}

טו כי כה-אמר אדני יהוה קדוש ישראל, בשובה ונחת תושעון–בהשקט ובבטחה, תהיה גבורתכם; ולא, אביתם.  טז ותאמרו לא-כי על-סוס ננוס, על-כן תנוסון; ועל-קל נרכב, על-כן יקלו רדפיכם.  יז אלף אחד, מפני גערת אחד–מפני גערת חמשה, תנסו:  עד אם-נותרתם, כתרן על-ראש ההר, וכנס, על-הגבעה.  יח ולכן יחכה יהוה, לחננכם, ולכן ירום, לרחמכם:  כי-אלהי משפט יהוה, אשרי כל-חוכי לו.  {פ}

יט כי-עם בציון ישב, בירושלם; בכו לא-תבכה, חנון יחנך לקול זעקך–כשמעתו, ענך.  כ ונתן לכם אדני לחם צר, ומים לחץ; ולא-יכנף עוד מוריך, והיו עיניך ראות את-מוריך.  כא ואזניך תשמענה דבר, מאחריך לאמר:  זה הדרך לכו בו, כי תאמינו וכי תשמאילו.  כב וטמאתם, את-צפוי פסילי כספך, ואת-אפדת, מסכת זהבך; תזרם כמו דוה, צא תאמר לו.  כג ונתן מטר זרעך אשר-תזרע את-האדמה, ולחם תבואת האדמה, והיה דשן, ושמן; ירעה מקניך ביום ההוא, כר נרחב.  כד והאלפים והעירים, עבדי האדמה, בליל חמיץ, יאכלו–אשר-זרה ברחת, ובמזרה.  כה והיה על-כל-הר גבה, ועל כל-גבעה נשאה, פלגים, יבלי-מים–ביום הרג רב, בנפל מגדלים.  כו והיה אור-הלבנה, כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים, כאור שבעת הימים–ביום, חבש יהוה את-שבר עמו, ומחץ מכתו, ירפא.  {פ}

כז הנה שם-יהוה, בא ממרחק, בער אפו, וכבד משאה; שפתיו מלאו זעם, ולשונו כאש אכלת.  כח ורוחו כנחל שוטף, עד-צואר יחצה, להנפה גוים, בנפת שוא; ורסן מתעה, על לחיי עמים.  כט השיר יהיה לכם, כליל התקדש-חג; ושמחת לבב, כהולך בחליל, לבוא בהר-יהוה, אל-צור ישראל.  ל והשמיע יהוה את-הוד קולו, ונחת זרועו יראה, בזעף אף, ולהב אש אוכלה; נפץ וזרם, ואבן ברד.  לא כי-מקול יהוה, יחת אשור; בשבט, יכה.  לב והיה, כל מעבר מטה מוסדה, אשר יניח יהוה עליו, בתפים ובכנרות; ובמלחמות תנופה, נלחם-בה (בם).  לג כי-ערוך מאתמול תפתה, גם-הוא (היא) למלך הוכן העמיק הרחב; מדרתה, אש ועצים הרבה–נשמת יהוה כנחל גפרית, בערה בה.  {פ}

ישעיהו פרק לב

א הן לצדק, ימלך-מלך; ולשרים, למשפט ישרו.  ב והיה-איש כמחבא-רוח, וסתר זרם, כפלגי-מים בציון, כצל סלע-כבד בארץ עיפה.  ג ולא תשעינה, עיני ראים; ואזני שמעים, תקשבנה.  ד ולבב נמהרים, יבין לדעת; ולשון עלגים, תמהר לדבר צחות.  ה לא-יקרא עוד לנבל, נדיב; ולכילי, לא יאמר שוע.  ו כי נבל נבלה ידבר, ולבו יעשה-און–לעשות חנף, ולדבר אל-יהוה תועה, להריק נפש רעב, ומשקה צמא יחסיר.  ז וכלי, כליו רעים; הוא, זמות יעץ, לחבל ענוים (עניים) באמרי-שקר, ובדבר אביון משפט.  ח ונדיב, נדיבות יעץ; והוא, על-נדיבות יקום.  {ס}

ט נשים, שאננות–קמנה, שמענה קולי; בנות, בטחות–האזנה, אמרתי.  י ימים, על-שנה, תרגזנה, בטחות:  כי כלה בציר, אסף בלי יבוא.  יא חרדו, שאננות, רגזה, בטחות; פשטה וערה, וחגורה על-חלצים. יב על-שדים, ספדים; על-שדי-חמד, על-גפן פריה.  יג על אדמת עמי, קוץ שמיר תעלה:  כי על-כל-בתי משוש, קריה עליזה.  יד כי-ארמון נטש, המון עיר עזב; עפל ובחן היה בעד מערות, עד-עולם–משוש פראים, מרעה עדרים.  טו עד-יערה עלינו רוח, ממרום; והיה מדבר לכרמל, וכרמל (והכרמל) ליער יחשב.  טז ושכן במדבר, משפט; וצדקה, בכרמל תשב.  יז והיה מעשה הצדקה, שלום; ועבדת, הצדקה–השקט ובטח, עד-עולם.  יח וישב עמי, בנוה שלום; ובמשכנות, מבטחים, ובמנוחת, שאננות.  יט וברד, ברדת היער; ובשפלה, תשפל העיר.  כ אשריכם, זרעי על-כל-מים; משלחי רגל-השור, והחמור.  {ס}

ירמיהו פרק ט

א מי-יתנני במדבר, מלון ארחים, ואעזבה את-עמי, ואלכה מאתם:  כי כלם מנאפים, עצרת בגדים.  ב וידרכו את-לשונם קשתם שקר, ולא לאמונה גברו בארץ:  כי מרעה אל-רעה יצאו ואתי לא-ידעו, נאם-יהוה.  ג איש מרעהו השמרו, ועל-כל-אח אל-תבטחו:  כי כל-אח עקוב יעקב, וכל-רע רכיל יהלך.  ד ואיש ברעהו יהתלו, ואמת לא ידברו; למדו לשונם דבר-שקר, העוה נלאו.  ה שבתך, בתוך מרמה; במרמה מאנו דעת-אותי, נאם-יהוה.  {ס}

ו לכן, כה אמר יהוה צבאות, הנני צורפם, ובחנתים:  כי-איך אעשה, מפני בת-עמי.  ז חץ שוחט (שחוט) לשונם, מרמה דבר; בפיו, שלום את-רעהו ידבר, ובקרבו, ישים ארבו.  ח העל-אלה לא-אפקד-בם, נאם-יהוה; אם בגוי אשר-כזה, לא תתנקם נפשי.  {ס}

ט על-ההרים אשא בכי ונהי, ועל-נאות מדבר קינה–כי נצתו מבלי-איש עבר, ולא שמעו קול מקנה; מעוף השמים ועד-בהמה, נדדו הלכו.  י ונתתי את-ירושלם לגלים, מעון תנים; ואת-ערי יהודה אתן שממה, מבלי יושב.  {ס}

יא מי-האיש החכם ויבן את-זאת, ואשר דבר פי-יהוה אליו ויגדה; על-מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עבר.  {ס}

יב ויאמר יהוה–על-עזבם את-תורתי, אשר נתתי לפניהם; ולא-שמעו בקולי, ולא-הלכו בה.  יג וילכו, אחרי שררות לבם–ואחרי, הבעלים, אשר למדום, אבותם.  {פ}

יד לכן, כה-אמר יהוה צבאות אלהי ישראל, הנני מאכילם את-העם הזה, לענה; והשקיתים, מי-ראש.  טו והפצותים, בגוים, אשר לא ידעו, המה ואבותם; ושלחתי אחריהם את-החרב, עד כלותי אותם.  {פ}

טז כה אמר יהוה צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה; ואל-החכמות שלחו, ותבואנה.  יז ותמהרנה, ותשנה עלינו נהי; ותרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו-מים.  יח כי קול נהי נשמע מציון, איך שדדנו; בשנו מאד כי-עזבנו ארץ, כי השליכו משכנותינו.  {ס}

יט כי-שמענה נשים דבר-יהוה, ותקח אזנכם דבר-פיו; ולמדנה בנותיכם נהי, ואשה רעותה קינה.  כ כי-עלה מות בחלונינו, בא בארמנותינו–להכרית עולל מחוץ, בחורים מרחבות.  כא דבר, כה נאם-יהוה, ונפלה נבלת האדם, כדמן על-פני השדה; וכעמיר מאחרי הקצר, ואין מאסף.  {ס}

כב כה אמר יהוה, אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגבור, בגבורתו; אל-יתהלל עשיר, בעשרו.  כג כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי–כי אני יהוה, עשה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי-באלה חפצתי, נאם-יהוה.  {ס}

כד הנה ימים באים, נאם-יהוה, ופקדתי, על-כל-מול בערלה.  כה על-מצרים ועל-יהודה, ועל-אדום ועל-בני עמון ועל-מואב, ועל כל-קצוצי פאה, הישבים במדבר–כי כל-הגוים ערלים, וכל-בית ישראל ערלי-לב.  {פ}

ירמיהו פרק י

א שמעו את-הדבר, אשר דבר יהוה עליכם–בית ישראל.  ב כה אמר יהוה, אל-דרך הגוים אל-תלמדו, ומאתות השמים, אל-תחתו:  כי-יחתו הגוים, מהמה.  ג כי-חקות העמים, הבל הוא:  כי-עץ מיער כרתו, מעשה ידי-חרש במעצד.  ד בכסף ובזהב, ייפהו; במסמרות ובמקבות יחזקום, ולוא יפיק.  ה כתמר מקשה המה ולא ידברו, נשוא ינשוא כי לא יצעדו; אל-תיראו מהם כי-לא ירעו, וגם-היטיב אין אותם.  {פ}

ו מאין כמוך, יהוה:  גדול אתה וגדול שמך, בגבורה.  ז מי לא יראך מלך הגוים, כי לך יאתה:  כי בכל-חכמי הגוים ובכל-מלכותם, מאין כמוך.  ח ובאחת, יבערו ויכסלו; מוסר הבלים, עץ הוא.  ט כסף מרקע מתרשיש יובא, וזהב מאופז–מעשה חרש, וידי צורף; תכלת וארגמן לבושם, מעשה חכמים כלם.  י ויהוה אלהים אמת, הוא-אלהים חיים ומלך עולם; מקצפו תרעש הארץ, ולא-יכלו גוים זעמו.  {פ}

יא כדנה, תאמרון להום, אלהיא, די-שמיא וארקא לא עבדו; יאבדו מארעא ומן-תחות שמיא, אלה.  {ס}

יב עשה ארץ בכחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו, נטה שמים.  יג לקול תתו המון מים, בשמים, ויעלה נשאים, מקצה ארץ (הארץ); ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאצרתיו.  יד נבער כל-אדם מדעת, הביש כל-צורף מפסל:  כי שקר נסכו, ולא-רוח בם.  טו הבל המה, מעשה תעתעים; בעת פקדתם, יאבדו.  טז לא-כאלה חלק יעקב, כי-יוצר הכל הוא, וישראל, שבט נחלתו:  יהוה צבאות, שמו.  {ס}

יז אספי מארץ, כנעתך–ישבתי (ישבת), במצור.  {ס}

יח כי-כה אמר יהוה, הנני קולע את-יושבי הארץ בפעם הזאת; והצרתי להם, למען ימצאו.  {ס}

יט אוי לי על-שברי, נחלה מכתי; ואני אמרתי, אך זה חלי ואשאנו.  כ אהלי שדד, וכל-מיתרי נתקו; בני יצאני, ואינם–אין-נטה עוד אהלי, ומקים יריעותי.  כא כי נבערו הרעים, ואת-יהוה לא דרשו; על-כן לא השכילו, וכל-מרעיתם נפוצה.  {פ}

כב קול שמועה הנה באה, ורעש גדול מארץ צפון:  לשום את-ערי יהודה, שממה–מעון תנים.  {ס}

כג ידעתי יהוה, כי לא לאדם דרכו; לא-לאיש הלך, והכין את-צעדו.  כד יסרני יהוה, אך-במשפט:  אל-באפך, פן-תמעטני.  כה שפך חמתך, על-הגוים אשר לא-ידעוך, ועל משפחות, אשר בשמך לא קראו:  כי-אכלו את-יעקב, ואכלהו ויכלהו, ואת-נוהו, השמו.  {פ}

דנייאל פרק ד

א אנה נבוכדנצר, שלה הוית בביתי, ורענן, בהיכלי.  ב חלם חזית, וידחלנני; והרהרין, על-משכבי, וחזוי ראשי, יבהלנני.  ג ומני, שים טעם, להנעלה קדמי, לכל חכימי בבל:  די-פשר חלמא, יהודענני.  דבאדין עללין (עלין), חרטמיא אשפיא, כשדיא (כשדאי), וגזריא; וחלמא, אמר אנה קדמיהון, ופשרה, לא-מהודעין לי.  ה ועד אחרין על קדמי דניאל די-שמה בלטשאצר, כשם אלהי, ודי רוח-אלהין קדישין, בה; וחלמא, קדמוהי אמרת.  ו בלטשאצר, רב חרטמיא–די אנה ידעת די רוח אלהין קדישין בך, וכל-רז לא-אנס לך; חזוי חלמי די-חזית ופשרה, אמר.  ז וחזוי ראשי, על-משכבי; חזה הוית–ואלו אילן בגו ארעא, ורומה שגיא.  ח רבה אילנא, ותקף; ורומה ימטא לשמיא, וחזותה לסוף כל-ארעא.  ט עפיה שפיר ואנבה שגיא, ומזון לכלא-בה; תחתוהי תטלל חיות ברא, ובענפוהי ידרון (ידורן) צפרי שמיא, ומנה, יתזין כל-בשרא.  י חזה הוית בחזוי ראשי, על-משכבי; ואלו עיר וקדיש, מן-שמיא נחת.  יא קרא בחיל וכן אמר, גדו אילנא וקצצו ענפוהי, אתרו עפיה, ובדרו אנבה; תנד חיותא מן-תחתוהי, וצפריא מן-ענפוהי.  יב ברם עקר שרשוהי, בארעא שבקו, ובאסור די-פרזל ונחש, בדתאא די ברא; ובטל שמיא יצטבע, ועם-חיותא חלקה בעשב ארעא.  יג לבבה מן-אנושא (אנשא) ישנון, ולבב חיוה יתיהב לה; ושבעה עדנין, יחלפון עלוהי.  יד בגזרת עירין פתגמא, ומאמר קדישין שאלתא; עד-דברת די ינדעון חייא די-שליט עליא (עלאה) במלכות אנושא (אנשא), ולמן-די יצבא יתננה, ושפל אנשים, יקים עליה (עלה).  טו דנה חלמא חזית, אנה מלכא נבוכדנצר; ואנתה (ואנת) בלטשאצר פשרא אמר, כל-קבל די כל-חכימי מלכותי לא-יכלין פשרא להודעותני, ואנתה (ואנת) כהל, די רוח-אלהין קדישין בך.  טז אדין דניאל די-שמה בלטשאצר, אשתומם כשעה חדה, ורעינהי, יבהלנה; ענה מלכא ואמר, בלטשאצר חלמא ופשרא אל-יבהלך, ענה בלטשאצר ואמר, מראי חלמא לשנאיך (לשנאך) ופשרה לעריך (לערך).  יז אילנא די חזית, די רבה ותקף; ורומה ימטא לשמיא, וחזותה לכל-ארעא.  יח ועפיה שפיר ואנבה שגיא, ומזון לכלא-בה; תחתוהי, תדור חיות ברא, ובענפוהי, ישכנן צפרי שמיא. יט אנתה- (אנת-) הוא מלכא, די רבית (רבת) ותקפת; ורבותך רבת ומטת לשמיא, ושלטנך לסוף ארעא.  כ ודי חזה מלכא עיר וקדיש נחת מן-שמיא ואמר גדו אילנא וחבלוהי, ברם עקר שרשוהי בארעא שבקו, ובאסור די-פרזל ונחש, בדתאא די ברא; ובטל שמיא יצטבע, ועם-חיות ברא חלקה, עד די-שבעה עדנין, יחלפון עלוהי.  כא דנה פשרא, מלכא; וגזרת עליא (עלאה) היא, די מטת על-מראי מלכא. כב ולך טרדין מן-אנשא ועם-חיות ברא להוה מדרך ועשבא כתורין לך יטעמון, ומטל שמיא לך מצבעין, ושבעה עדנין, יחלפון עליך (עלך):  עד די-תנדע, די-שליט עליא (עלאה) במלכות אנשא, ולמן-די יצבא, יתננה.  כג ודי אמרו, למשבק עקר שרשוהי די אילנא, מלכותך, לך קימא–מן-די תנדע, די שלטן שמיא.  כד להן מלכא, מלכי ישפר עליך (עלך), וחטיך (וחטאך) בצדקה פרק, ועויתך במחן ענין; הן תהוה ארכה, לשלותך.  כה כלא מטא, על-נבוכדנצר מלכא.  {פ}

כו לקצת ירחין, תרי-עשר, על-היכל מלכותא די בבל, מהלך הוה.  כז ענה מלכא ואמר, הלא דא-היא בבל רבתא, די-אנה בניתה לבית מלכו, בתקף חסני וליקר הדרי.  כח עוד, מלתא בפם מלכא–קל, מן-שמיא נפל:  לך אמרין נבוכדנצר מלכא, מלכותא עדת מנך.  כט ומן-אנשא לך טרדין ועם-חיות ברא מדרך, עשבא כתורין לך יטעמון, ושבעה עדנין, יחלפון עליך (עלך):  עד די-תנדע, די-שליט עליא (עלאה) במלכות אנשא, ולמן-די יצבא, יתננה.  ל בה-שעתא, מלתא ספת על-נבוכדנצר, ומן-אנשא טריד, ועשבא כתורין יאכל ומטל שמיא גשמה יצטבע–עד די שערה כנשרין רבה, וטפרוהי כצפרין.  לאולקצת יומיא אנה נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת, ומנדעי עלי יתוב, ולעליא (ולעלאה) ברכת, ולחי עלמא שבחת והדרת:  די שלטנה שלטן עלם, ומלכותה עם-דר ודר.  לב וכל-דארי (דירי) ארעא, כלה חשיבין, וכמצביה עבד בחיל שמיא, ודארי (ודירי) ארעא; ולא איתי די-ימחא בידה, ויאמר לה מה עבדת.  לג בה-זמנא מנדעי יתוב עלי, וליקר מלכותי הדרי וזיוי יתוב עלי, ולי, הדברי ורברבני יבעון; ועל-מלכותי התקנת, ורבו יתירה הוספת לי.  לד כען אנה נבכדנצר, משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא, די כל-מעבדוהי קשט, וארחתה דין; ודי מהלכין בגוה, יכל להשפלה.  {פ}

חבקוק

א,א המשא אשר חזה, חבקוק הנביא.  א,ב עד-אנה יהוה שועתי, ולא תשמע:  אזעק אליך חמס, ולא תושיע.  א,ג למה תראני און ועמל תביט, ושד וחמס לנגדי; ויהי ריב ומדון, ישא.  א,ד על-כן תפוג תורה, ולא-יצא לנצח משפט:  כי רשע מכתיר את-הצדיק, על-כן יצא משפט מעקל.  א,ה ראו בגוים והביטו, והתמהו תמהו:  כי-פעל פעל בימיכם, לא תאמינו כי יספר.  א,ו כי-הנני מקים את-הכשדים, הגוי המר והנמהר; ההולך, למרחבי-ארץ, לרשת, משכנות לא-לו.  א,ז אים ונורא, הוא; ממנו, משפטו ושאתו יצא.  א,ח וקלו מנמרים סוסיו, וחדו מזאבי ערב, ופשו, פרשיו; ופרשיו, מרחוק יבאו–יעפו, כנשר חש לאכול.  א,ט כלה לחמס יבוא, מגמת פניהם קדימה; ויאסף כחול, שבי.  א,י והוא במלכים יתקלס, ורזנים משחק לו; הוא לכל-מבצר ישחק, ויצבר עפר וילכדה.  א,יא אז חלף רוח ויעבר, ואשם:  זו כחו, לאלהו.  א,יב הלוא אתה מקדם, יהוה אלהי קדשי–לא נמות; יהוה למשפט שמתו, וצור להוכיח יסדתו.  א,יג טהור עינים מראות רע, והביט אל-עמל לא תוכל:  למה תביט, בוגדים–תחריש, בבלע רשע צדיק ממנו.  א,יד ותעשה אדם, כדגי הים–כרמש, לא-משל בו.  א,טו כלה, בחכה העלה–יגרהו בחרמו, ויאספהו במכמרתו; על-כן, ישמח ויגיל.  א,טז על-כן יזבח לחרמו, ויקטר למכמרתו:  כי בהמה שמן חלקו, ומאכלו בראה.  א,יז העל כן, יריק חרמו; ותמיד להרג גוים, לא יחמול.  {ס}

ב,א על-משמרתי אעמדה, ואתיצבה על-מצור; ואצפה, לראות מה-ידבר-בי, ומה אשיב, על-תוכחתי.  ב,ב ויענני יהוה, ויאמר, כתב חזון, ובאר על-הלחות–למען ירוץ, קורא בו.  ב,ג כי עוד חזון למועד, ויפח לקץ ולא יכזב; אם-יתמהמה, חכה-לו–כי-בא יבא, לא יאחר.  ב,ד הנה עפלה, לא-ישרה נפשו בו; וצדיק, באמונתו יחיה.  {ס}

ב,ה ואף כי-היין בגד, גבר יהיר ולא ינוה:  אשר הרחיב כשאול נפשו, והוא כמות ולא ישבע, ויאסף אליו כל-הגוים, ויקבץ אליו כל-העמים.  ב,ו הלוא-אלה כלם, עליו משל ישאו, ומליצה, חידות לו; ויאמר, הוי המרבה לא-לו–עד-מתי, ומכביד עליו עבטיט.  ב,ז הלוא פתע, יקומו נשכיך, ויקצו, מזעזעיך; והיית למשסות, למו.  ב,ח כי-אתה שלות גוים רבים, ישלוך כל-יתר עמים; מדמי אדם וחמס-ארץ, קריה וכל-ישבי בה.  {פ}

ב,ט הוי, בצע בצע רע–לביתו:  לשום במרום קנו, להנצל מכף-רע.  ב,י יעצת בשת, לביתך; קצות-עמים רבים, וחוטא נפשך.  ב,יא כי-אבן, מקיר תזעק; וכפיס, מעץ יעננה.  {פ}

ב,יב הוי בנה עיר, בדמים; וכונן קריה, בעולה.  ב,יג הלוא הנה, מאת יהוה צבאות; וייגעו עמים בדי-אש, ולאמים בדי-ריק יעפו.  ב,יד כי תמלא הארץ, לדעת את-כבוד יהוה, כמים, יכסו על-ים.  {פ}

ב,טו הוי משקה רעהו, מספח חמתך ואף שכר–למען הביט, על-מעוריהם.  ב,טז שבעת קלון מכבוד, שתה גם-אתה והערל; תסוב עליך, כוס ימין יהוה, וקיקלון, על-כבודך.  ב,יז כי חמס לבנון יכסך, ושד בהמות יחיתן, מדמי אדם וחמס-ארץ, קריה וכל-ישבי בה.  ב,יח מה-הועיל פסל, כי פסלו יצרו–מסכה, ומורה שקר:  כי בטח יצר יצרו, עליו, לעשות, אלילים אלמים.  {ס}

ב,יט הוי אמר לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם; הוא יורה–הנה-הוא תפוש זהב וכסף, וכל-רוח אין בקרבו.  ב,כ ויהוה, בהיכל קדשו:  הס מפניו, כל-הארץ.  {ס}

ג,א תפלה, לחבקוק הנביא–על, שגינות.  ג,ב יהוה, שמעתי שמעך יראתי–יהוה פעלך בקרב שנים חייהו, בקרב שנים תודיע; ברגז, רחם תזכור.  ג,ג אלוה מתימן יבוא, וקדוש מהר-פארן סלה; כסה שמים הודו, ותהלתו מלאה הארץ.  ג,ד ונגה כאור תהיה, קרנים מידו לו; ושם, חביון עזה.  ג,ה לפניו, ילך דבר; ויצא רשף, לרגליו.  ג,ו עמד וימדד ארץ, ראה ויתר גוים, ויתפצצו הררי-עד, שחו גבעות עולם; הליכות עולם, לו.  ג,ז תחת און, ראיתי אהלי כושן; ירגזון, יריעות ארץ מדין.  ג,ח הבנהרים, חרה יהוה–אם בנהרים אפך, אם-בים עברתך:  כי תרכב על-סוסיך, מרכבתיך ישועה.  ג,ט עריה תעור קשתך, שבעות מטות אמר סלה; נהרות, תבקע-ארץ.  ג,י ראוך יחילו הרים, זרם מים עבר; נתן תהום קולו, רום ידיהו נשא.  ג,יא שמש ירח, עמד זבלה; לאור חציך יהלכו, לנגה ברק חניתך.  ג,יב בזעם, תצעד-ארץ; באף, תדוש גוים.  ג,יג יצאת לישע עמך, לישע את-משיחך; מחצת ראש מבית רשע, ערות יסוד עד-צואר סלה.  {פ}

ג,יד נקבת במטיו ראש פרזו, יסערו להפיצני; עליצתם, כמו-לאכל עני במסתר.  ג,טו דרכת בים, סוסיך; חמר, מים רבים.  ג,טז שמעתי ותרגז בטני, לקול צללו שפתי–יבוא רקב בעצמי, ותחתי ארגז:  אשר אנוח ליום צרה, לעלות לעם יגודנו.  ג,יז כי-תאנה לא-תפרח, ואין יבול בגפנים–כחש מעשה-זית, ושדמות לא-עשה אכל; גזר ממכלה צאן, ואין בקר ברפתים.  ג,יח ואני, ביהוה אעלוזה:  אגילה, באלהי ישעי.  ג,יט יהוה אדני, חילי, וישם רגלי כאילות, ועל במותי ידרכני; למנצח, בנגינותי.  {ש}

צפניה

א,א דבר-יהוה אשר היה, אל-צפניה בן-כושי בן-גדליה, בן-אמריה, בן-חזקיה–בימי יאשיהו בן-אמון, מלך יהודה.  א,ב אסף אסף כל, מעל פני האדמה–נאם-יהוה.  א,ג אסף אדם ובהמה, אסף עוף-השמים ודגי הים, והמכשלות, את-הרשעים; והכרתי את-האדם, מעל פני האדמה–נאם-יהוה.  א,ד ונטיתי ידי על-יהודה, ועל כל-יושבי ירושלם; והכרתי מן-המקום הזה, את-שאר הבעל–את-שם הכמרים, עם-הכהנים.  א,ה ואת-המשתחוים על-הגגות, לצבא השמים; ואת-המשתחוים הנשבעים ליהוה, והנשבעים במלכם.  א,ו ואת-הנסוגים, מאחרי יהוה; ואשר לא-בקשו את-יהוה, ולא דרשהו. א,ז הס, מפני אדני יהוה:  כי קרוב יום יהוה, כי-הכין יהוה זבח הקדיש קראיו.  א,ח והיה, ביום זבח יהוה, ופקדתי על-השרים, ועל-בני המלך–ועל כל-הלבשים, מלבוש נכרי.  א,ט ופקדתי, על כל-הדולג על-המפתן–ביום ההוא:  הממלאים בית אדניהם, חמס ומרמה.  א,י והיה ביום ההוא נאם-יהוה, קול צעקה משער הדגים, ויללה, מן-המשנה; ושבר גדול, מהגבעות.  א,יא הילילו, ישבי המכתש:  כי נדמה כל-עם כנען, נכרתו כל-נטילי כסף.  {ס}

א,יב והיה בעת ההיא, אחפש את-ירושלם בנרות; ופקדתי על-האנשים, הקפאים על-שמריהם, האמרים בלבבם, לא-ייטיב יהוה ולא ירע.  א,יג והיה חילם למשסה, ובתיהם לשממה; ובנו בתים, ולא ישבו, ונטעו כרמים, ולא ישתו את-יינם.  א,יד קרוב יום-יהוה הגדול, קרוב ומהר מאד; קול יום יהוה, מר צרח שם גבור.  א,טו יום עברה, היום ההוא:  יום צרה ומצוקה, יום שאה ומשואה, יום חשך ואפלה, יום ענן וערפל.  א,טז יום שופר, ותרועה, על הערים הבצרות, ועל הפנות הגבהות.  א,יז והצרתי לאדם, והלכו כעורים–כי ליהוה, חטאו; ושפך דמם כעפר, ולחמם כגללים.  א,יח גם-כספם גם-זהבם לא-יוכל להצילם, ביום עברת יהוה, ובאש קנאתו, תאכל כל-הארץ:  כי-כלה אך-נבהלה יעשה, את כל-ישבי הארץ.  {ס}

ב,א התקוששו, וקושו–הגוי, לא נכסף.  ב,ב בטרם לדת חק, כמץ עבר יום; בטרם לא-יבוא עליכם, חרון אף-יהוה–בטרם לא-יבוא עליכם, יום אף-יהוה.  ב,ג בקשו את-יהוה כל-ענוי הארץ, אשר משפטו פעלו; בקשו-צדק, בקשו ענוה–אולי תסתרו, ביום אף-יהוה.  ב,ד כי עזה עזובה תהיה, ואשקלון לשממה; אשדוד, בצהרים יגרשוה, ועקרון, תעקר.  {ס}

ב,ה הוי, ישבי חבל הים–גוי כרתים; דבר-יהוה עליכם, כנען ארץ פלשתים, והאבדתיך, מאין יושב.  ב,ו והיתה חבל הים, נות כרת רעים–וגדרות צאן.  ב,ז והיה חבל, לשארית בית יהודה–עליהם ירעון:  בבתי אשקלון, בערב ירבצון–כי יפקדם יהוה אלהיהם, ושב שבותם (שביתם).  ב,ח שמעתי חרפת מואב, וגדפי בני עמון–אשר חרפו את-עמי, ויגדילו על-גבולם.  ב,ט לכן חי-אני נאם יהוה צבאות אלהי ישראל, כי-מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה, ממשק חרול ומכרה-מלח ושממה, עד-עולם; שארית עמי יבזום, ויתר גוי ינחלום.  ב,י זאת להם, תחת גאונם:  כי חרפו ויגדלו, על-עם יהוה צבאות.  ב,יאנורא יהוה, עליהם, כי רזה, את כל-אלהי הארץ; וישתחוו-לו איש ממקומו, כל איי הגוים.  ב,יב גם-אתם כושים, חללי חרבי המה.  ב,יג ויט ידו על-צפון, ויאבד את-אשור; וישם את-נינוה לשממה, ציה כמדבר.  ב,יד ורבצו בתוכה עדרים, כל-חיתו-גוי–גם-קאת גם-קפד, בכפתריה ילינו; קול ישורר בחלון, חרב בסף, כי ארזה, ערה.  ב,טו זאת העיר העליזה, היושבת לבטח, האמרה בלבבה, אני ואפסי עוד; איך היתה לשמה, מרבץ לחיה–כל עובר עליה, ישרק יניע ידו.  {פ}

ג,א הוי מראה, ונגאלה–העיר, היונה.  ג,ב לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר; ביהוה לא בטחה, אל-אלהיה לא קרבה.  ג,ג שריה בקרבה, אריות שאגים; שפטיה זאבי ערב, לא גרמו לבקר.  ג,ד נביאיה, פחזים, אנשי, בגדות; כהניה, חללו-קדש, חמסו, תורה.  ג,ה יהוה צדיק בקרבה, לא יעשה עולה; בבקר בבקר משפטו יתן לאור, לא נעדר, ולא-יודע עול, בשת.  ג,ו הכרתי גוים, נשמו פנותם–החרבתי חוצותם, מבלי עובר; נצדו עריהם מבלי-איש, מאין יושב.  ג,ז אמרתי אך-תיראי אותי, תקחי מוסר, ולא-יכרת מעונה, כל אשר-פקדתי עליה; אכן השכימו השחיתו, כל עלילותם.  ג,ח לכן חכו-לי נאם-יהוה, ליום קומי לעד:  כי משפטי לאסף גוים לקבצי ממלכות, לשפך עליהם זעמי כל חרון אפי–כי באש קנאתי, תאכל כל-הארץ.  ג,ט כי-אז אהפך אל-עמים, שפה ברורה, לקרא כלם בשם יהוה, לעבדו שכם אחד.  ג,י מעבר, לנהרי-כוש–עתרי, בת-פוצי, יובלון, מנחתי.  ג,יא ביום ההוא, לא תבושי מכל עלילתיך, אשר פשעת, בי:  כי-אז אסיר מקרבך, עליזי גאותך, ולא-תוספי לגבהה עוד, בהר קדשי.  ג,יב והשארתי בקרבך, עם עני ודל; וחסו, בשם יהוה.  ג,יג שארית ישראל לא-יעשו עולה, ולא-ידברו כזב, ולא-ימצא בפיהם, לשון תרמית:  כי-המה ירעו ורבצו, ואין מחריד.  {פ}

ג,יד רני, בת-ציון–הריעו, ישראל; שמחי ועלזי בכל-לב, בת ירושלם.  ג,טו הסיר יהוה משפטיך, פנה איבך; מלך ישראל יהוה בקרבך, לא-תיראי רע עוד.  {פ}

ג,טז ביום ההוא, יאמר לירושלם אל-תיראי:  ציון, אל-ירפו ידיך.  ג,יז יהוה אלהיך בקרבך, גבור יושיע; ישיש עליך בשמחה, יחריש באהבתו–יגיל עליך, ברנה.  ג,יח נוגי ממועד אספתי, ממך היו–משאת עליה, חרפה.  ג,יט הנני עשה את-כל-מעניך, בעת ההיא; והושעתי את-הצלעה, והנדחה אקבץ, ושמתים לתהלה ולשם, בכל-הארץ בשתם.  ג,כ בעת ההיא אביא אתכם, ובעת קבצי אתכם:  כי-אתן אתכם לשם ולתהלה, בכל עמי הארץ, בשובי את-שבותיכם לעיניכם, אמר יהוה.  {ש}